מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי בן זוג אחד, שני תארים ושלושה ילדים, לאו דווקא בסדר הזה. מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אשה, לאו דווקא בסדר הזה. בת שלושים, במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל. יום ראשון 1.5.16 אין תגובות 5629 צפיות

אל, בנה ביתך בקרוב.

הר הבית. שתי מילים שאוצרות בתוכן עבורי עולם שלם. אני לא יודעת לגמרי להסביר מהיכן נולד אצלי הקשר העמוק במיוחד לבית המקדש ולחסרונו, לאהבת ירושלים העתיקה והחדשה בדם, ולמערכת יחסים שהולכת עמי כל הזמן למה שהיה ולמה שחרב. אולי זה מפני שכשהייתי קטנה יותר, ימי תשעת הימים הוקדשו על ידי אמי לסיורים ירושלמים משפחתיים. היינו אוחזות באחד ממדריכי ירושלים ומשוטטות בין טליתא קומי במרכז העיר לקארדו בעיר העתיקה. גם בת המצווה שלי סבבה סביב בית המקדש והעיר ירושלים, בהקשר ישיר לשמי ולחודש בו נולדתי (אב כמובן); וכך הנאום הראשון אותו נשאתי מול קהל היה על חורבן ישן ותקווה עתיקה-חדשה.

קרדיט תמונה נפלאה: ברוך גרינברג

את חשיבותה של העיר ניסינו להעביר עד כה לילדינו דרך שמותיהם. כל אחד מהם נושא בשמו את אחד משמותיה של ירושלים או בית המקדש. בין חול המועד אחד למשנהו אנו גם משתדלים ככל יכולתנו לעלות לרגל ולהשתחוות לפני ה' בכותל המערבי שסבב את בית המקדש דאז. אך זה לא הספיק. להר הבית עליתי בעצמי לפני כשבע שנים ביום חתונתנו, והחוויה הייתה זכורה לי במעומעם בין קודש לחול, בין טומאה לטהרה. מאז חשקה נפשי לעלות לשם ובכל פעם נמצאה סיבה מדוע לא. הפעם החלטנו שדי. שבחול המועד הזה עולים למקום האמיתי ולוקחים את ילדינו אתנו. ניסינו להסביר שלא בטוח שיתנהגו אלינו יפה, ולומר בקול את המורכבות שאמנם זה הר הבית, וזה בשטח מדינת ישראל, אך אנו כפופים לחוקים עגומים במיוחד ולליווי צמוד של אנשי לא-שלומנו.

בוקר יום רביעי. ינון שלם בן השלוש וחצי שואל אותי אם בסוף השוטרים יתנהגו אלינו יפה כי ישנו יפה בלילה. ניסיתי להסביר לו שזה לאו דווקא קשור, תוך כדי שאני מחטטת בארונות למצוא בהכרח עוד חולצה לבנה לכל אחד מהם. הטבילה אמש הייתה שונה. אני לא מתקדשת לאישי או לעצמי, אלא לעבודת ה'. אני לא מאמינה שיש דרך לבטא את הרגשות האלה למי שלא חוותה זאת. הרגשתי כמו עולה לרגל לכל דבר שמתכוננת נפשית ופיזית לעלות לבית ה' ולבקר אותו בהיכלו, גם אם אינו קיים.

יוצאים מהבית בשבע בבוקר ומגיעים לארגון מופתי של עליות מסודרות להר הבית. אנחנו מיועדים לסיור של השעה תשע. בינתיים יש זמן לתפילה בכותל המערבי ולהתפעלות מהשינויים שנעשו שם ברחבת הנשים. את ההלל אני שומרת לעצמי למעלה. אני אודה לה' בהר ביתו. מתארגנים לסיור עם המדריכה ג'ני המתוקה, ואתנו עוד זוגות ועוד ילדים שכולם מתרגשים ולבושים לבן לכבוד הרגל ולכבוד המקום. העלייה בגשר העץ נעשית בשירה מרוממת. שם עוד מותר לנו כמעט הכל. תיכף ניעצר להסברים וייאמר לנו על ידי שוטרים דרוזים (מקסימים!) מה מותר ובעיקר מה אסור. הם מבטיחים לנו שהם לצדנו, רק שנעלה בשלום ונרד בשלום. מסיבות השמורות עם המשטרה, מוחרמות לנו המצות לצד ממרח הנוטלה. אין להם מושג מה כתוב שם בכתב ברייל, או שמא ממרח השוקולד סממן דתי מדי בימי הפסח. הגיוני בסך הכל.

רגע העלייה. רגלינו דורכות בהר הבית. אני לוקחת את הילדים ומסבירה להם שזוהי הפעם הראשונה בחייהם בהר הבית, ובעז"ה הם עוד יראו בבניינו. אבל שאת הפעם הראשונה לא ישכחו אף פעם. שלהבת אריאל בת השנה ותשע מהנהנת בהסכמה. מרגע זה ולמשך עשרים הדקות הבאות לא הפסקתי לבכות. הדמעות זולגות מול קדושה בלתי אפשרית, מול חורבן בלתי אפשרי. אפשר לגעת כאן ביד אחת בגאולה וביד שניה בחורבן. ואין לך קץ מגולה מזה. מי חלם לפני שמונים שנה שנבוא לכאן כאזרחים במדינת ישראל ונסייר כאן מוקפים בשוטרים ממשטרת ישראל? ומנגד, מי חלם שיהודים יסתובבו בהר הבית כאורחים בלתי רצויים בחצרו של האויב ששומר את שפתיהם ממלמול ואת ברכיהם מהשתחוויה? אנשי הווקף מקיפים אותנו ובסך הכל נדמה כי יש כאן פי כמה מלווים מתיירים, אך למי זה משנה? אנחנו כאן. המון ערבי משולהב מלווה אותנו בקריאות מוכרות מהמסגדים, ומידי פעם אנו נתקלים בקבוצות נשים שמייללות וצועקות כדי להפריע לסיורנו. כאשר נעצרים לצלם (השוטרים הנחמדים הם הצלמים) נעמדים אחרינו אותם מתפרעים כדי להפריע כמה שיותר.

ג'ני מנסה להסביר ורק מי שקרוב שומע. אבל אני לא יכולה כמעט להתרכז. כל מעייני מופנים אל עבר התחתית של המסגד שנושא מעליו את כיפת הזהב. שם אבן השתייה, משם הושתת העולם. לכאן מכוון כל יהודי בכל דור ובכל מקום כאשר הוא נושא את עיניו לציון. ואני כאן. עולת רגל. הסיור ממשיך, וארבעים הדקות הקצובות לנו עומדות להסתיים. שער השלשלת כבר נגלה לנגד עינינו, ושני צעדים לקראת היציאה מתחילים כמה נערים מהקבוצה לשיר. ייתכן כי מבחינתם הם קראו תיגר על ההשפלה, אך מבחינתנו הדחיפות שזכינו להם מאנשי הווקף והצעקות שהפחידו את הילדים, לא היו שוות את זה. ואלה שחיכו לעלות אחרינו התעכבו עוד שעות רבות ובסוף עלו לחמש דקות בלבד.

"אני גם שרתי אל בנה ביתך", גילה לי אחר כך נוה-איתן בן החמש וחצי. "אבל שרתי את זה בלב, אז השוטרים הערבים לא שמעו".

הסיור מסתיים, הרגשות מעורבים. החשש שהתגבר בשניות האחרונות, הלחץ שלנו ושל הילדים, ההקלה והשמחה שחשנו שהכל עבר בשלום, וההתרגשות העצומה שהחליפה את האבל הראשוני. הגענו לשער מנהרות הכותל ובדרך אל הכניסה להר הבית לקחת בחזרה את המצות והשוקולד, שרנו עם הילדים ורקדנו את כל השירים המוכרים להם היטב. "ייבנה המקדש עיר ציון תמלא", אנחנו מפזזים יחד עם העגלה, ואנשים שעוברים ומסתכלים עלינו לא יודעים. הם לא יודעים שהיינו שם. במקום הקדוש ביותר. הם לא יודעים שהחוויה שעברנו זה עתה הטעינה אותנו בכוחות מחודשים לעבודת ה' מחד ולאבל על החורבן מאידך. הם לא יודעים שכולם צריכים לשיר ולרקוד ולשמוח ולהתפלל ולהודות. לא להפסיק להודות.   

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה