ענת אשל
ענת אשל ענת אשל נשואה לבעז ואם לשבעה, דור שני בארץ, דור שלישי לשואה, גרפיקאית ושוזרת פרחים, גרה בבית אל יום חמישי 5.5.16 3 תגובות לפוסט 5329 צפיות

עשר כלות לעשרה חתנים

י' באב התש"ו, 1946. זוג נרגש עומד בבית הכנסת במונקאטש, סביבו עוד תשעה זוגות המחכים לתורם. הרב מקדש על כוס היין. שני אחי הכלה עומדים לצידה אך שאר בני המשפחה עוד לא יצרו קשר. הכוס נשברת, שמה של ירושלים עולה על שפתי החתן. העצב, היגון והכאב מפנים מעט מקום לדמעות הודיה ושמחה.

ואז שמלת הכלה וחליפת החתן מועברים אל הזוג הבא בתור. וכך שרשרת של עשר חתונות, יום אחרי החורבן הפרטי והכללי.

סבא וסבתא (למטה מימין) בחתונתם. לצד הכלה אחיה הרשי. מעליה - אחותה הקטנה שאותה הצילה

בכל פעם שאני מנסה לדמיין את הסיטואציה עיניי דומעות. זו היתה החתונה של סבא יוסי וסבתא ציבו שלי. הם התארשו לפני המלחמה, הספיקו להכיר זה את משפחתו של זה, ואז נקרעו אחד מהשנייה ונעלמו למשך שנים. בניסי ניסים הוליכם הקב"ה בדרך והם זכו להיפגש במונקאטש מיד בתום המלחמה. הם נישאו ושלוש שנים אחרי חתונתם עלו ארצה באוניית "נגבה" למדינת ישראל הצעירה, עם שתי בנות קטנות.

בכל פעם שניסיתי לדובב את סבתא לספר לי על השואה היא התחמקה. רק לאחר שנפטרה קראנו ביומנה של אחותה הקטנה אתיו, שאותה סבתא הצילה מאושוויץ.

ביום השואה היינו מקפידים לנסוע לבקר אותם. רק באותו יום הייתה דממה מעיקה עומדת באוויר, הרדיו היה סגור וסבא וסבתא היו תלושים מעט... אבל נכדים משתוללים וצוחקים היו עוזרים להם לצלוח את היום.

סבא היה נהג משאית. עד היום משאיות מעוררות בי נוסטלגיה. הפרס הכי גדול היה להצטרף לסבא לעבודה. מגיל חמש הייתי מטפסת לקבינה, מתיישבת על המושב לצידו ומרגישה מלכת העולם. סבתא הייתה מכינה צידנית מלאה באוכל לכל היום, וסבא ואני היינו יוצאים לדרך. העמסנו חצץ, זיפזיף, אדמת חמרה במחצבה, מסיעים אותם ליעד. הרגשתי ממש שותפה מלאה למאמץ. העיניים של סבא תמיד ברקו במבט שובב. הוא היה ילד נצחי. הוא הרגיש שותף מלא בבניין הארץ, מוביל את המשאית לבסיסי צה"ל, יישובי ספר, ערים, מושבים. סבא היה ג'י.פי.אס מהלך, ולכל נקודת יישוב שאליה הגיע התלוותה חוויה שלו הקשורה למקום. כל חייל, מצעד, טקס ממלכתי - גרמו לדמעות התרגשות. סבא וסבתא ראו רק טוב במדינה ולא הפסיקו להודות, לשבח ולהלל.

אלבומי התמונות היו נושא רגיש. בחדר הפנימי ליד מכונת התפירה של סבתא היו מונחים האלבומים האסורים, בכריכת בד אפורה ומחוספסת. בכל פעם שניסיתי להציץ בהם נתקלתי בהתנגדות. שם היו מונחים בני המשפחה מימים עברו: סבא שכל תשעה אחים ואחיות, אם חורגת ואב. דוד אחיו ששרד, הלך איתו לאורך כל הדרך, בעלייה לארץ ובהקמת מושב צפריה.

לסבתא שרדו ששה אחים. אחות אחת - מלכי - נרצחה עם שני ילדיה. הוריה של סבתא נרצחו.

ואנחנו? אותנו הם עטפו בהמון חום, שמחה, אהבה. הבית שלהם היה מקור אנרגיה לכל הסובבים אותם. לפני 26 שנה סבתא הייתה על ערש דווי, ומתוך דמדומי הכרתה האחרונים לא הפסיקה למלמל חרישית על השואה. במשך שלושה ימים שכבה בבית החולים, דברה באידיש וביכתה את יקיריה. כאשר הגעתי לבקרה מצאתי את סבא לידה ללא כיפה על ראשו. לא אמרתי מילה, מי אני שאשפוט אותו. לאחר מספר דקות, כאשר סבא העביר בהיסח הדעת יד על ראשו, גילה להפתעתו שהכיפה חסרה. אוהו, אז זכיתי לנזיפה היחידה מפיו: למה לא אמרת לי שהכיפה נפלה?! שתקתי.

האמונה, הדבקות בבורא, הנסיעות לרבה מקאליב, היו חלק ממהותו.

אני הייתי נכדתם הבכורה. כשילדתי את בכורי, ועוד לא הפנמתי את עובדת היותי אמא, כבר ברגע שחשבתי על כך שזה נכדם הראשון מיד התחלתי לבכות. זכיתי לביקורו של סבא בבית החולים ולא היה נרגש מאיתנו בעולם.

זכינו. סבא וסבתא זכו. שלושה ילדים, 11 נכדים, וכמה עשרות נינים. 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
שושי ברקו (אורח) הגיב ביום ראשון 8.5.16

כל כך מרגש ומחזק
תודה על השיתוף

הגב
טל (אורח) הגיב ביום רביעי 11.5.16

טור מרגש מאוד

הגב
אבי (אורח) הגיב ביום שני 24.4.17

אשריהם שזכו בכם ואשריכם שזכיתם בהם.

הגב