כרמי אור
כרמי אור כרמי אור בת 38, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), נשואה באושר, גרה ביקיר בשומרון. מייסדת 'זוגיתא' יום רביעי 11.5.16 אין תגובות 5255 צפיות

בין חירות לעצמאות

רסיסים אחרונים של אור שקיעה קסום. הצפירה תולשת אותי מהמרוץ היומיומי העסוק. איך אפשר לזכור כל כך הרבה בדקת דומיה. לא רוצה לדמום, רוצה לצרוח.

הטקס מתחיל. די גנרי. ככה עוברות השנים, ובכל שנה מצטרף עוד מישהו שאני מכירה למעגל השכול. חושבת לעצמי שאני כבר אטומה, כבר עברו הרבה שנים או קצת, זה לא משנה, בשגרה העמוסה ממילא נזכרים רק לרגעים קצרים ואז שוב נשאבים לחיים.

ואז, עולה איש עם גיטרה לבמת הטקס והביצוע מפרק אותי לחתיכות. ברגע אחד, השיר זורק אותי בזמן ופותח תהום שכבר לא זכרתי שנפער. והכל נשטף במפל של דמעות חנוקות שזולגות וזולגות כאילו העצב נשפך דרך העיניים. אני מחבקת את האמצעי שלי והוא מחבק חזרה באופן לא שגרתי לנער מתבגר. אנחנו יושבים ככה דקות ארוכות והדמעות זולגות גם לו. את שאר הטקס כבר לא שמעתי. מערבולת של מחשבות ותחושות וחיבוק נדיר ומקסים. בסוף הערב דיברנו קצת, אני והמתבגר. דיברנו על מהות היום ועל המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. על המחירים ששילמנו כעם ועל אלה שאנחנו משלמים באופן פרטי. ועכשיו, באור יום, כשאני יושבת מול המחשב ומנסה לעשות סדר בבליל המחשבות שמציף, אני מבינה משהו חדש.

זה מתחיל בחירות שניתנה לנו כשיצאנו ממצריים. פסח מסמל יציאה מעבדות לחירות. אבל היציאה הזאת היא קצת פאסיבית. פרעה משחרר את עם ישראל אבל העם בכלל לא יודע שהוא עם וממשיך להתבכיין למשה שכל כך מתאמץ בשבילם. העם יצא אבל עוד לא בחר מה הוא רוצה לעשות עם עצמו, בשביל מה הוא רוצה להזיע.

בהמשך לחירות יש את העצמאות. זה כבר מקום שקונים אותו. יש מחיר לעצמאות. כמו תינוק שמחליט ללכת לבד, גם אנחנו נופלים וחוטפים מכות מהפינה של השולחן בסלון. מדינת ישראל קמה במלחמה ומאבק. לא בחרנו בכוח האש אבל נדרשנו לעמוד מול אויבים ולמדנו איך לנצח. מדהים לראות כמה מהר עברנו מניצחונות ל"הכלה" ו"התגוננות". בדיוק כמו נער שרוצה לשמור על מקומו החברתי בכיתה ולובש משהו מאוד לא נוח רק כי הוא באופנה עכשיו. הפתרון שלנו לדם שנשפך הוא בניית גדרות גבוהים יותר והצפת הצומת בעוד בטונדות. אנחנו שולחים את הבנים שלנו, לעמוד בשמש הקופחת ובגשם השוטף ולהגן עלינו במקום לנצח. בחרנו בעצמאות, עבדנו בשבילה ושילמנו את המחיר, איך אנחנו מוותרים עליה כל כך בקלות? בשאננות כזאת שמצדיקה טפטוף של כמה עשרות הרוגים בשנה.

השנה הבנתי. העצב על האובדן תהומי ללא ספק. חברים שנעלמו מחיי באבחת חרב צורבת, נוכחים במעשי ובחיי באופן שונה מאלה שחיים. אבל הצער לא יקדם אותי או אותנו לשום מקום. קראתי היום דברים שאמר אלירז פרץ הי"ד לחברו אבשלום: "הסיסמה של יום הזיכרון היא "מרכינים את הראש", זו גם התנועה האינסטינקטיבית שלנו בזמן הצפירה. עוצמים עיניים ומרכינים את הראש. אבל אני", אומר  אלירז, "עוצם עיני ם - ומרים את הראש. אל תטעה, הוא אומר לי - יש לי את יום האבל הפרטי שלי על אחי, היום בו אחי נהרג, שם אני מתפרק. אבל יום הזיכרון אינו יום האבל הפרטי שלי. אלא יום אבל לאומי. היום בו אנחנו שואלים את עצמנו מה למדנו מאותם אנשים? איזה אדם אני רוצה להיות? איזה חיים אני רוצה לחיות? איזה עם אנחנו רוצים להיות? איזה חיים הם ציוו לנו במותם? - זה החיבור המופלא ליום העצמאות, אלו הם ימי הלאום שלנו. הימים שאנחנו נזכרים שאנחנו עם".

ככה אני רוצה להיות. ככה אני רוצה לחנך את ילדי. להרים ראש ולא להרכין.

 אז ביום חגה של מדינתנו היקרה (ולא, מדינה היא לא ישות, היא בנויה מאוסף של אנשים) אני מייחלת שנשכיל כולנו לייצר הנהגה מתוקנת שתפסיק לחשוש ותתחיל לנהל את הדברים בראייה לטווח ארוך. פרעה שיחרר אותנו בגלל עשר המכות, קיבלנו את מדינת ישראל אחרי שואה איומה – אבל זו רק חירות של עבדים. העצמאות חייבת להיות מלאה בעוצמה ובחירה. בינתיים, עד הבחירות הבאות שבהן נוכל ללכת לקלפי, אני בוחרת בעצמאות בביתי שלי ובוחרת את המלחמות שלי. משחררת את מה שאין לי השפעה עליו ושמה את כל מרצי בדברים שאני כן יכולה להשתדל כדי שישתנו.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה