אילנה דינר
אילנה דינר בת 34, אמא לארבעה ונשואה לאיש קבע שלא נמצא הרבה בבית.... עברה לאחרונה עם משפחתה מבקעת הירדן לטלמון, שם היא עובדת כרכזת תחום קהילה ותרבות. יום חמישי 19.5.16 2 תגובות לפוסט 8205 צפיות

להיות אשת חייל

השנה ביום הזיכרון זה היה אחרת.

פתאום זה היכה בי, פתאום זה קרוב יותר.

האיש שלצדי כבר 14 שנה חזר לצבא והתגייס לקבע לפני כחצי שנה. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מבלים בבסיסים צבאיים, אוכלים ארוחות שבת עם חיילים וקצינים ומשפחותיהם. מכירים את המשפחות הנוספות שמגיעות לשבתות לצבא על מנת להיות עם היקר להם. מכירים פתאום את המציאות הצבאית – לטוב ולרע. ההקפצות באמצע הלילה, חוסר היכולת לתכנן כי בכל רגע נתון הכל יכול להשתנות. פתאום מציאות חיינו השתנתה.

לפני הגיוס אמרתי לעצמי שקטן עלי! כמה לילות בשבוע לישון לבד, בקטנה! יש לי ב"ה שתי עלמות צעירות בבית שעוזרות לי מאוד ונותנות גיבוי – אני אסתדר. אבל לא הבנתי לגמרי את המשמעות של להיות "אשת קבע". את המשמעות שלעבור מלהיות מספר אחת בסדר העדיפויות שלו למספר שתיים. כי מספר אחד החדש שלו זה צה"ל. זה טובת החיילים. זה טובת ביטחון ישראל. זה טובת המדינה.

חשבתי לתומי שאם הוא לא לוחם אז תפקידו פחות חשוב וכך הוא יכול להיות יותר בבית, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא המצב. שתפקידו חשוב עד מאוד ונוכחותו בגזרה נחוצה. פתאום הבנתי שצה"ל זו מערכת ענקית של כל כך הרבה תפקידים – ורובם ככולם חשובים ביותר. כל חייל הוא חשוב ונחוץ, ואם אחד מהם לא עושה את תפקידו כמו שצריך, זה יכול לפגוע בתפקוד של כל המערכת. פתאום הבנתי שאני מספר שתיים כי מספר אחת זה כולנו. שתרמתי את האיש הפרטי שלי לטובת הכלל. שהאבא הפרטי של ילדיי הוא עכשיו לא רק שלהם.

 

ברגע שהפנמתי את המסר הזה, הגישה השתנתה. התלות בו נעלמה, כי פתאום יש הבנה שעלי להסתדר לבד כי החצי עסוק במשהו הרבה יותר גדול ממני. פתאום הבנתי למה נכנסתי וקיבלתי את זה באהבה. למדנו ליהנות מהשבתות והחגים בבסיס עם החיילים. למדנו ליהנות מהימים הספורים של אבא בבית. למדנו לנצל את סופי השבוע על מנת לטעון ולהיטען, לשאוב כוחות לעוד שבוע של לבד. אני התרגלתי לישון לבד, לטפל בבעיות האינסטלציה, להוציא את הזבל, להעמיס את האוטו, לבדוק שמן ומים במנוע של הרכב, למלא אוויר בגלגלים, לקחת את הרכב לטיפול במוסך ועוד המון דברים שהוא היה מטפל בהם.

למדתי להתענג על הכוס קפה שהוא מכין לי בימים שהוא בא הביתה. למדתי ליהנות מהימים הספורים בשבוע שהוא מתפקד כאבא ואני מרשה לעצמי בימים אלו להוריד הילוך ולקרוס לתוך המיטה. וגם הילדים התרגלו. התרגלו לקחת אחריות, לעזור יותר בבית, להכין לפעמים קפה לאמא כשהיא מאוד עייפה, לשמור על האחים קטנים. הם התרגלו להיות אוזן קשבת לאמא כשהיא צריכה ולהיות שותפים במשימה החשובה. הם למדו היטב להסתדר בבסיס הצבאי ומחכים לשוקו בשקית ודני שוקולד ווניל בלתי מוגבל. הם למדו להעמיס את המזוודות לאוטו ולפרוק אותם כשחוזרים. הם למדו להזכיר לי לנעול את הדלת בלילה כי זה תמיד היה תפקיד של אבא. הם הבינו שהם גם חלק ממשהו הרבה יותר גדול ומורכב מהמשפחה הגרעינית הקטנה שלנו. למדנו גם לוותר ולהתפשר כי אין מה לעשות, ככה זה בצבא.

התרגלנו לחיים החדשים שלנו ואז הגיע יום הזיכרון ויום העצמאות. בהתחלה הכל היה כרגיל. הטקס בערב, הסיפורים, התמונות, הפרצופים. ואז, בצהרי היום – כבר ממש קרוב למעבר הבלתי אפשרי מיום הזיכרון ליום העצמאות - הוא הופיע. על מדים. מדי הא' היפים והייצוגיים – ומשהו בי התכווץ פתאום. הדחקתי לכמה שעות. נהניתי מהטקס בערב, מהזיקוקים, מהחגיגות. ובבוקר קמתי לחגיגות וראיתי פתאום שעל דלת חדר השינה, החדר הפרטי והאינטימי שלנו, תלויים המדים היפים והייצוגיים. הכלל מתערבב עם הפרט, האיש שלי הוא אחד מהם. הוא פוקד את הקברים של החיילים שאינם. הוא מייצג את הכלל. ופתאום ראיתי אותם מולי – את החיילים הצעירים שסועדים אתנו סעודות השבת. החיילים שלא ישנים בלילה כי הם שומרים על הגבול. וראיתי גם את אלו שאינם. אלו שהשאירו מאחור אישה אהובה וילדים מתוקים. אישה שהתרגלה כמוני להיות לבד אבל גם ידעה שהוא עוד יגיע ואז הוא יפנק, יחבק, ילטף. היא ידעה ששווה להתאמץ כל השבוע כי הוא יגיע בסופו ויחזור להיות שלה, והיא תהיה מספר אחת לכמה שעות מתוקות... אבל הכל התנפץ לה פתאום והוא כבר לא יחזור בכלל. הוא לא יגיע פתאום לאיזה אפטר קצרצר או לסוף שבוע. הוא לא יכין לה קפה או ייתן לה כמה שעות מנוחה מהאחריות הכבדה של לגדל לבד ילדים. הוא גם לא יתקשר בשעות הזויות בין דיון לתקציר. והיא לא תוכל לשתף אותו במה קורה עם הילדים או להתייעץ איתו על משהו חשוב בעבודה. היא לא תוכל לשלוח לו תמונות חמודות בווטסאפ או לדווח לו מה אמר המוסכניק. והיא כבר לא תכבס מדים וגרביים אפורים בכל הגוונים. הם לא ייסעו עוד לבסיס לבלות זמן איכות יחד, לסעוד עם החיילים ולישון בחדרים המיושנים. הוא כבר לא ייכנס הביתה עם החיוך הרחב ויזרוק את הקטן באוויר. והם כבר לא יתרגשו מהצעדים של אבא מתקרבים לדלת. הם לא ישלחו לו את החומר למבחן בווטסאפ כדי שהוא יוכל ללמוד איתם בטלפון קצת, בין דיון לתקציר. הם כבר לא ישאלו אותה כל יום "אמא, היום אבא יחזור?"

וכמו בכל שנה, היום הזה עובר. כל אחד חוזר לענייניו, לשגרתו, למרוץ חייו. רק המשפחות השכולות נשארות עמוק בתוך השכול והזיכרון. ואנחנו, משפחות אנשי הקבע, חוזרים לשגרה הקצת לא נורמלית שלנו. שגרה של הקפצות, של דיונים, של מפגשים בסופי שבוע בלבד. שגרה של שבתות בבסיסים, של תרגילים ושל אימונים. שגרה של "אבא יחזור בעוד כמה ימים", של הישרדות ושל שליחות. שגרה של גרביים אפורים בכל הגוונים הממלאים את גיגית הכביסה, של גופיות ירוקות ומדים גדולים התופסים את כל המכונה. שגרה של גאווה בכל פעם שהוא יוצא מהבית ותקווה ותפילה. שגרה של אנחת רווחה כששומעים את צעדיו מתקרבים לבית רגע לפני שהוא פותח את הדלת עם חיוך רחב ומרים את הקטן באוויר.

והתחושות הקשות נעלמות או מתחבאות, עד שהן יצוצו בפעם הבאה. 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
2 תגובות לפוסט זה
בתשבע (אורח) הגיב ביום חמישי 19.5.16

אילנה, תודה ששיתפת ונתת לנו הצצה לתוך העולם המורכב והמטורף הזה. מרגש ומעורר מחשה.

הגב
הדס (אורח) הגיב ביום חמישי 19.5.16

אילנה, כתבת מקסים! אתם אמיצים וחזקים!

הגב