רננה שלם
רננה שלם בת 28 וחצי, תושבת פסגות, נשואה ליהונתן וזוכה להיות אמא במשרה מלאה של מעיין ונעם. יוצרת. יום רביעי 1.6.16 אין תגובות 4463 צפיות

לנשום בכתיבה

מגיל קטן מצאתי מקום ומרחב לנשום - בכתיבה.

כתבתי על פחדים, על חלומות, על דברים ששימחו אותי ועל הכאב שפגשתי.

מאז ומעולם הכתיבה פשוט ריפאה אותי.

ממש כמו לספר לחברה טובה - שמקשיבה, בלי לשפוט. רק עם מבט אוהב בעיניים ויד מלטפת שאומרת "אני כאן איתך. הכל בסדר".
הדף מכיל הכל.

את המותר והאסור. את הדמיון ואת המציאות. בכתיבה האישית, הרשיתי לעצמי לבטא רגשות שליליים, לשתף את אלוהים בסודות כמוסים, להוציא מלבי חוויות טובות ופחות -

וזה היה מנקה.

עד היום.

אני יכולה לחוות איזה קושי מול הילדים, או בזוגיות, או מול חברה טובה - והכתיבה נותנת לי להתרפק עליה. להוציא את אשר על לבי, לנסות לראות את עצמי מבחוץ

ומבפנים

מרחוק ומקרוב

להתבונן בדברים ממבט קצת אחר.

 

בתחילת התיכון - התחילו להגיע הלחנים. זה ממש יצא מבפנים. לא יודעת להסביר - גם לא לעצמי. זה פשוט הגיע. וגם שם מצאתי לי פתאום מקום.

בשיר יש משהו חזק מלקרוא טקסט כתוב. שיר מורכב מסיפור, ממילים, מנגינה, עיבוד, הפקה. בסוף מה שהאוזן שומעת -זה מה שנכנס ללב. לא סתם אנחנו רוקדים למשמע שירים

ובוכים ושמחים ומתמלאים אדרנלין. לשיר יש כוח מיוחד. הוא נכנס פנימה.

עוקף את כל החומות.

נוגע ומזיז ונותן תקווה.

יש משהו בשיר שיוצא מעומק החוויה - שהוא פשוט מדייק את התחושה באופן הכי פנימי. החיבור בין המילים למנגינה ולקול ששר את השיר - יוצרים איזה געגוע והזדהות אצל מי ששומע.

כאילו הוא עצמו כתב את השיר.

כי בסוף, כולנו עוברות חוויות דומות. כל אחת באופן שלה ובייחודיות שלה. כולנו מתמודדות עם געגוע ורצון להקים בית, כולנו מתמודדות בזוגיות. שכמה שהיא מבורכת - היא תמיד גם מאתגרת... כולנו מתמודדות עם חינוך ילדים ותפילה מתמדת לשמירתם. כולנו חולמות. עצובות. שמחות. בודדות. עטופות.

אחרי הלידה של נעם שלנו, הייתי בהתמסרות של 150% לטיפול בו. לדאגה. שהוא לבוש מספיק טוב, שלא חם לו, שלא קר לו, שהוא ינק כמה שהוא צריך, שהטיטול יבש ונעים. דאגתי להניח אותו בזהירות בעגלה או במיטה. לקלח את הפצפון הזה שלא יהיה לו שאריות של פליטות בצוואר וגם לא אדום בטוסיק. המון המון התעסקות סביבו.

ואחרי כמה חודשים אינטנסיביים כאלו, הרגשתי פתאום מראה לחיי.

גם אני, בדיוק כמוהו, רוצה שידאגו לי. שיניחו אותי בזהירות. וידאגו שיהיה לי מה לאכול וללבוש. ויחבקו כשבוכה. וייצאו איתי לטיול כדי להרגיע את מה שמציק לי. ויביטו בעיניי באהבה ויראו את הטוב והתום שבי.

אז מה אם אני בת 28… אני עדיין גם ילדה. לא במובן הנזקק והתלוי. במובן הכי פשוט שכולנו גדלות ממילים טובות. כולנו רוצות להיות ליד לאנשים טובים שיחבקו אותנו ויאמינו בנו.

משם נולד השיר שאני כל כך אוהבת: צל במדבר.

גם אני כמוך בדיוק

נרגעת כשמלטפים

את גופי המכווץ מכאב

גם אני כמוך בדיוק

רוצה להאמין

שאנשים טובים מחזיקים בי

שומרים את חיי שלא אפול ואפגע

גדלתי ועודני ילדה שעוד צמאה למים

וצל במדבר

גם אני כמוך בדיוק

נפתחת, כמו הפרחים

שגדלים רק מאור החמה

גם אני כמוך בדיוק

נושמת, לתוכי

כשאנשים קרובים מחבקים אותי

רואים בעייני את כל הטוב והתקווה

 

השנים חלפו והמשכתי לכתוב לעצמי, ומידי פעם גם להלחין. לפני שנתיים וחצי התחלתי לשלוח חומרים מקוריים שלי למפיק מוסיקלי (אלנתן שלום). יצאתי למסע.

פתאום השירים שלי, שיצאו מקירות לבי, קיבלו פנים, וגוף ונשמה. וצלילים וקולות וכלים.

הכל נהיה אמיתי. ומרגש. ונוגע. והייתי שומעת את השירים שלי בנסיעות - ומצטמררת,

ובחלקם - ממש בוכה.

חיי הציצו אלי מבין המילים.

ואחרי איזה זמן, פתאום שמעתי מחברים וחברות קרובים - שהשירים שלי מספרים בכלל את הסיפור שלהם. ושגם חייהם מציצים אליהם מבין השירים. והבנתי שקיבלתי מתנה.

ושאני אשמח לתת אותה לכל מי שחפץ.


האלבום המרגש שלי בשלבי גימור, והוא מבקש לצאת.

 

(מוזמנות להיכנס להדסטארט שלי ואם לבכן מתחבר - מוזמנות באהבה להיות שותפות/ים

https://www.headstart.co.il/projectsupporters.aspx?id=19042)

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה