מיכל פרץ
מיכל פרץ שחקנית, יוצרת המופע "קערות של אהבה" ומפעילת אירועים ומופעי אימפרו בשיתוף הקהל, אמא ל-6, תושבת היישוב שבות רחל. יום שלישי 14.6.16 אין תגובות 4230 צפיות

הו, כמה שרציתי כלב

הם תמיד היו שם בשבילי, או יותר נכון, הן.

נאמנות, אוהבות בכל מצב, תמיד שם, רכות, פרוותיות, נצמדות, נכרכות, עם זנב מכשכש ולשון מלקקת, עוטפות באהבה, הכלבות שלי.

כך גדלתי מאז שאני זוכרת את עצמי. בהתחלה זו הייתה לוקי הזקנה בת ה-14, קשישה מופלגת שאמא לקחה מסבתא אחרי שהתעוורה (הכלבה, לא הסבתא!), ולסבתא כבר היה קשה לטפל בכלבה המוגבלת שהייתה נתקעת בקירות ומפספסת בכל הבית.

ואז במבי, שאחותי הגדולה אספה בדרך מפעולה בצופים הביתה, כדור צמר קטן שחור וצמא לאהבה. עד שהיא נדרסה כעבור 9 שנים ואני התאבלתי עליה במשך יומיים תמימים, הכנתי לה מצבה מקופסת נעליים ונשבעתי אמונים שיותר לא אוהב אף כלבה אחרת. עד בוני שנקנתה כעבור 48 שעות, מחווה של כלבים כנעניים בשער הגיא, בסכום מופרז של 400 שקלים חדשים לשנת 1987.

וכשהיא הלכה לעולם שכולו כלבים מסורים ונאמנים, כבר הייתי בעצמי מטופלת בעוללים משלי, וראיתי בטיפול בחיה על ארבע 95% של עול. ואחריות. וכבילות. ולכלוך. ושיערות שנדבקות לבגדים. ולספות. וכמעט שנשמתי לרווחה כשאמא שלי הודיעה לי שזהו.

ואז עברנו ליישוב. בית צמוד קרקע וציפורים מצייצות. וילדים שמתחילים להפעיל לחץ שהם רוצים כלב. רוצים כלב! והם יהיו אחראיים! יעשו חלוקת תפקידים בטיפול בו! או בה... כל אחד יהיה אחראי על טיול בחוץ, אוכל, אילוף, ולכולם יש כלבים חוץ מאתנו! ואיך אני לא מאפשרת להם את החוויה הזו שאני כמעט נולדתי לתוכה, חיית מחמד, חברו הטוב ביותר של האדם?! זה ילמד אותם על נתינה ואחריות ודאגה ליצור חסר ישע.

 

ובהתחלה הם דווקא עמדו בזה יפה, בעיקר הבכור, הביא מהספרייה ספר על אילוף כלבים, ולפני ההמלטה הראשונה שלה קרא מה לעשות ואיך להיערך ומה הסימנים המקדימים ולימד את כולנו וגם עזר לה כששמע מתחת לחלון חדרו יללות בלתי פוסקות, באמצע לילה גשום וסוער, וליקט שני גורים ראשונים שנולדו ונזרקו בגינה כי אימם עוד הייתה עסוקה בשיאה של לידת 6 אחיהם, והתרגשות גדולה וחדשה עטפה את כולנו, את כל הילדים, מהפלא הזה. בעצם את כל ילדי השכונה, "בוני המליטה!!!!!" והגיעו לצפות בחיזיון, בכלבה אחת גדולה ומותשת, מניקה 6 גורים מזעריים, וכמעט בכו תמיד, בכל המלטה, על 2-3 גורים שלא שרדו.

ולצפות בהם גדלים, טיפטיפונת בכל יום, ולתת להם שמות (זמניים בלבד! אנחנו מוסרים אותם עוד חודשיים! אז לא להיקשר אליהם יותר מדי! ולא, אנחנו לא משאירים אתנו אף גור!! מה פתאום להחליף בבוני? מה, ככה? להשתמש ולזרוק? תביאי לי רגע להחזיק את פינצ'י שם זמני... את כבר רבע שעה אתה!).

 אז כן, אוסף חוויות. פסטורלי. וקרציות. הרבה קרציות. במיוחד בקיץ. ונשירה מטורפת בחורף. וגינה חצי הרוסה. ואלפי התנצלויות מהשכנים מכל הנביחות הליליות. והכלבים המיוחמים. והבכור שיצא לישיבה. מהר מאוד מצאנו לה משפחה אחרת, מסורה, עם ילדים קטנים, שהתלהבה כל כך לאמץ לחיקה כלבה בת ארבע רווית המלטות. הילדים שלנו נשמו לרווחה, ואני התמלאתי ייסורי מצפון. הרי גדלתי איתם, הם היו האחים הנאמנים לי משחר ילדותי, וככה אני גומלת להם חזרה? בכזו בוגדנות? ואיזו תחושת כישלון. איך לא הצלחתי להטמיע לילדים שלי, בשר מבשרי, את החברות הנאמנה-חזקה הזו בין אדם לכלבו? האם ניקיון ואסתטיקה חשובים יותר מייצור שחי לצדנו במשך ארבע שנים?

שנה וחצי מאז שבוני עזבה (על מי אני עובדת, הועזבה!), ושוב, המנגינה חוזרת: אמא אני רוצה גור! לכל החברות שלי יש כלב! גור קטן ומתוק, לא ענק כמו בוני, וגם לדודים יש! ולזאת, ולהיא, ולהם, ובעצם, לכוווווולם יש כלבים רק לנו אין! ואמא מתי נוכל לקחת כלב?? והכלבה של השכנים עומדת להמליט, תשאלי אותה אם אפשר גור אחד והפעם נטפל בו את תראי 3 פעמים ביום נטייל איתו והוא יהיה רק עלינו מבטיחיםםםםםםם!!!

ואין כמו תמונת גור צמרירי קטן מכשכש בזנב וצמא לחום שימיס את ליבי (טוב, חוץ מתינוקות כמובן... אבל זה לטור אחר) ופיפיקקי בכל הבית ונביחות באמצע הלילה וגור שטועה לחשוב שאולי אני במקרה אמא שלו ונרגע רק לידי ולצדי ואם אפשר אז גם בתוך המיטה ואם לא אז הוא ילך לחפש מיטה או שמיכה של ילד אחר וממש מומלץ להפסיק ללכת יחפים בבית ובטח לא באמצע הלילה כשאת מדשדשת בחושך לכיוון השירותים וכמעט מחליקה על (עוד... ועוד...) שלולית.

על כוס קפה של בוקר אני מנסה לנחם את עצמי שלפחות הפעם זה זכר, והוא קטן, ויישאר כך... ואולי זה הזמן להוריד לקטן שלי, בשר מבשרי, את החיתול. שניים במחיר אחד בניחוח הביתי שאופף אותנו בימים אלו. לפחות שמשהו טוב ייצא מזה.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה