כרמי אור
כרמי אור כרמי אור בת 38, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), נשואה באושר, גרה ביקיר בשומרון. מייסדת 'זוגיתא' יום ראשון 19.6.16 2 תגובות לפוסט 22795 צפיות

היא נפלאת בעינינו

שבת ראשונה כזוג צעיר. לבד בבית הגדול. שקט. רגע ראשון של שקט מאז החתונה. עברו שלושה שבועות.

"התחתנת תוך כדי", אומרת לי השכנה ביום שישי כשאני עולה להביא לה טחינה שהכנתי והיא לא נותנת לי ללכת לפני שסלט הקישואים מוכן וארוז בשבילנו. כן, החתונה התארגנה תוך כדי הכנות לבר-מצווה של האמצעי, תוך כדי תפקיד חדש ומאתגר ב'חבר', תוך כדי נקיונות לפסח ותוך כדי יצירת קשר בין בעז לילדים, ושלכולנו למשפחה שלו. אז איפה בתוך כל זה מכניסים קצת זמן לחשוב על משמעות הזוגיות, להתעדכן בקורות חיינו? אז זהו, שלא ממש. באמת ההכנות, הגשמיות והרוחניות, לא היו מספיקות. את המחיר המעשי, קל יותר לספור – מאה מנות עודפות בחתונה כי לא היה זמן לבצע 'אישורי הגעה' מסודרים. תופרת שנעלמת שבוע לפני החתונה (חברות טובות שמצילות את המצב) וגם שלוש מאות ברכונים לבנים וחגיגיים שנשכחו באוטו ביום החתונה עצמו... אבל מה עושים עם הבנייה הרוחנית? אז לשמחתי, לבעז היה מדריך חתנים מדהים בעוצמתו וחכמתו ואפילו אני הספקתי לשבת להדרכת כלות חפוזה ומושקעת שהיתה כמו אויר לנשימה. ברור לכולם שזה לא מספיק, אבל יש את כל החיים לפנינו.

תכל'ס, אם זה היה נכון, הייתי מחכה עם החתונה שלושה חודשים ומשתדלת יותר, אבל אם מתבוננים על מהות החתונה, היינו צריכים לעשות אותה שלושה חודשים קודם ולשלם את המחיר. כי עכשיו, אני רואה כמה חשוב לגור יחד, ליצור יחד. לחוש את פעימות החיים במלוא הכוח.

האירוע עצמו היה קסום! משפחה וחברים הטובים, ברוגע של שישי בבוקר. מזג האויר היה מושלם. החופה היתה בדיוק כמו שרצינו, רגועה, משתפת. עמדנו בחזית, אמרנו את אשר על ליבנו, כל אחד מהגיגי ליבו. החברים עלו זוגות זוגות לברך. האיש אמר את הברכה המסורתית והאישה ברכה מעומק הלב במילים משלה. הרב המדהים שליווה אותנו לאורך הדרך, נתן לנו מרחב להביע. שנינו מגיעים עם עומק של חיים, כבר לא צעירים כל כך, עם הרבה מה להגיד לעולם. היתה דממה בחופה. אנשים באמת הקשיבו. היה מרגש.

מוזר להתחתן בגיל 38. תוך כדי חיים מלאים. פתאום לעצור, להתנתק מהנייד, ללכת לצבוע את הציפורניים בלבן חלבי וללבוש שמלת כלה. בלילה שלפני החתונה, כשחזרתי מהמקווה הבית היה נקי ומסודר (בשונה מאיך שעזבתי אותו) האמצעי חיכה לי עם משהו לאכול וחיבוק גדול למרות השעה המאוחרת. שביל של נרות וברכות חיכה לי בכניסה לחדר שלי, שעוד מעט יהיה שלנו, בזוג. כשמשהו כזה קורה, הלב מבין שהכל בסדר. בבוקר החתונה, אחרי שעתיים וחצי שינה, המאפרת מגיעה, כולם עוד ישנים ואני מתחילה לעכל את מה שקורה. לאט לאט הבית מתעורר. קטע – כלה ביום חופתה עם שלושה ילדים מתוקים בתחתוני בוקסר שמחייכים על הבוקר. השכנות והחברות מתחילות להגיע עם מילים טובות, ארוחת בוקר מזינה, קישוטים עדינים לאוטו והרבה התרגשות בעיניים דומעות. בעז שולח מייל מרגש שאקרא בדרך והנה כל ההכנה הרוחנית שאני צריכה כדי להגיע לחופה ככלה. בדרך לעין שמר, עדי נוהגת ואני מכינה את המעטפות לתשלום. זה גיל שההורים כבר פחות מעורבים וצריך לבצע המון מטלות טכניות. הילדים מופקדים בידי שתי הבנות הכי מדהימות ביישוב ויגיעו מאוחר יותר. השארתי להם תיק עם מכתבים. גם הם כתבו. הם לא נוכחים בחופה, מנהג יהודי מיוחד שגילינו תוך כדי ההכנות. חשבנו על זה הרבה יחד עם הילדים, היו דיונים בפורומים שונים בבית. זה לא שהם לא אוהבים את בעז, להפך, הוא תפור עליהם בול! כל אחד במקום שבו הוא צריך. אבל חופה זה משהו אחר, רגע של זוג, לא של משפחה. והילדים מסכימים עם קביעת חז"ל ומבלים את הזמן הזה בגלידריה, עסוקים בלצבוע מנדלות. הם חוזרים לריקודים, כולנו בתוך חלום. שמח. הזמן עף ופתאום נשארנו לבד. כולם נסעו. נגמר. הרגליים מאותתות ששכחתי להחליף לסנדלים שהבאתי והבטן מקרקרת מרעב.

החלטנו שאף אחד לא ינהג לנו, אנחנו רוצים את הנסיעה רק לעצמנו. מתדלקים בבגדי חתונה, עוצרים לקחת אוכל בבית של אבא ועולים לקיבוץ של ההורים של בעז. נעטפים שוב על ידי המשפחה והחברים. שבת שבע ברכות מהאגדות. שירים, הפעלות, מתנות, שמחה כנה בתפילות שלא נראו כמותן (ככה מעידים זקני הקיבוץ) – והכל במיוחד בשבילנו. לא מובן מאליו בכלל. מרגש.

הילדים משתלבים היטב. וזהו, אורזים שאריות ונוסעים הביתה. נכנסים לשגרה ברוכה שבה כל אחד מוצא את מקומו בטבעיות.

 מסתכלת עליו פה לידי ומתפלאת כמה פשוטים החיים כששני אנשים מתבוננים אל המציאות יחד. כשגבולות ההיגיון מתנפצים וכל ההגדרות נעלמו. חיכינו כל כך הרבה שנים שבהן חיפשנו, התיאשנו, התפללנו וייחלנו. ואז, בערב קיץ אחד, על גג אחד בתל אביב, בחוג בית פוליטי (שלא ממש תכננתי להגיע אליו), נפגשנו - גרושה פלוס שלושה עם רווק מדירת שותפים, בת 38 עם בן 33, קיבוצניק דוס עם מתנחלת בורגנית. אבל בסוף, בלילה בלילה – נשארנו פשוט שני אנשים פשוטים שהבינו שהעולם שלהם לא יכול להמשיך להתנהל בתבניות וקפצנו לעומק הפלא בעיניים פקוחות.

אולי יום אחד בעז יכתוב לכם גם את מה שהוא עובר פה. בינתיים אנחנו יוצאים כאן בקריאה – אם תשחררו את הרשימות שלכם, יופיע מישהו שהוא בול כל מה שחיפשתם!

חזל"ש

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
2 תגובות לפוסט זה
הגלבועים (אורח) הגיב ביום שני 20.6.16

את מדהימה אתה מדהים וכולכם מדהימים
מרגש כל כך נבון כל כך ומדוייק. פשוט. באמת.
תודה שכתבת כי זה נותן לשבת רגע במקום ולחשוב שוב. על החיים.
רק ברכות. בריאות. אושר. צחוק. ואהבה. הרבה אהבה
אוהבים אתכם

הגב
נעמונת (אורח) הגיב ביום רביעי 22.6.16

הפוסט שלך ריגש והעצים .ביתי המפעימה התגרשה לא מזמן התרסקתי מהכאב מהעוול מהדאגה .ואייך נקום ומה יהייה ואייך קרה לה ככה . ונופלת וקמה ונופלת וכקמה , ופתאום הפוסט שלך אור. מאחלת הרבה שמחה וטוב תודה על השיתוף המרומם

הגב