מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי בן זוג אחד, שני תארים ושלושה ילדים, לאו דווקא בסדר הזה. מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אשה, לאו דווקא בסדר הזה. בת שלושים, במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל. יום חמישי 23.6.16 1 תגובות לפוסט 4084 צפיות

קצת מחמאות אם אפשר

אני רוצה לדבר רגע על מחמאות. עניין שולי אולי, אבל לדעתי מעט אנדר-רייטד.

אומר זאת חד משמעית – יש מחמאות שקידמו אותי בחיים. משפט פה, מילה שם, נחקקו אצלי עמוק בתודעה ולקחו חלק בעיצוב בדמות שלי. דוגמאות? בבקשה.

כשהייתי בכיתה ו' נבחנתי במבחן בתנ"ך. אני זוכרת שהיה קשה. הגעתי ללא אוויר לנשימה וללא זמן מיותר לשאלה האחרונה: "נניח ואת עיתונאית, מה היית שואלת את שאול שחזר מהמלחמה?". לא היה לי זמן לחשוב על משהו יצירתי שקשור לחומר הלימוד. עניתי את מה שיכולתי בשניות שנשארו לי לסיום הבחינה – "שאול היה עייף מאוד מהלחימה ולא היה פנוי לשאלות עיתונאיות. ויתרתי לו על הריאיון והוא פרש לנוח". כמובן שלא ציפיתי לקבל ניקוד על התשובה המתחמקת הזאת. המורה, מצדה, נתנה לי את הניקוד המלא ואף הוסיפה: "איזו חדות מחשבה ורעיון מקורי! יישר כוח!".

המחמאה הזכורה הבאה הגיעה אלי בצורת ספר. כשהייתי בשירות הלאומי הייתה מורה שליוויתי את הכיתה שלה. בסוף אותה שנה שלא-הייתה-מי-יודע-מה-מזהירה מבחינתי, נתנה לי אותה מורה ספר על מנהיגות בעם ישראל ואמרה לי בשקט האופייני לה – זה בשבילך בתור מנהיגה לעתיד. עד היום הספר הזה אהוב עלי במיוחד, וממש לא בגלל התכנים, אלא בזכות ההרגשה הטובה שמתפשטת לי בגוף בכל פעם שאני נזכרת באותה מורה ובאמונה המוחלטת שלה בי.

שנה לאחר מכן הדרכתי באתר גבעת התחמושת. בסיומה של אחת ההדרכות ניגשה אלי אשה מבוגרת לשוחח איתי ואמרה לי שהיא חייבת לדעת איפה למדתי עמידה מול קהל. נבוכתי. לא ידעתי בכלל שלומדים את זה. וכך, בגיל 19, גיליתי לראשונה בזכות אותה אשה נחמדה שניחנתי ביכולת לעמוד מול קהל.

וכך, אני יכולה לציין בפניכם עוד תחנות דרך משמעותיות במהלך חיי. כולן האירו לי פה נקודה ושם נקודה, ואני מאמינה שכמעט את כולן אני זוכרת. כולן נוספו אל בניין האישיות שלי כאשר הן מאירות מבפנים דברים שלעתים ידעתי על קיומם, ולעתים אפילו לא שיערתי.

סיפרה לי פעם מישהי על עיתונאית צעירה בתחילת דרכה שנתבקשה להנחות פאנל פוליטי בעיר מגוריה. כמובן שהייתה זו בקשה ראשונה מסוגה, והבחורה המדוברת עלתה לבמה בחיל ורעדה. לאחר עשר דקות של הפאנל דחפה אחת מחברות הכנסת פתק לידה של אותה מנחה. היא פתחה את הפתק בחשש ובסקרנות, וקראה את השורה הבאה: "את פשוט נהדרת! תמשיכי כך!". קל לתאר מה עשתה אותה שורה בודדת לליבה של הבחורה הצעירה ובאיזה ביטחון המשיכה בתפקידה.

אני מאמינה שיש אנשים שמודעים לחוזקות שבהם, ויש אנשים שפחות. אבל אני בטוחה שאין אף אחד (!) ששלם עם עצמו עד כדי כך שמחמאה על הדרך לא תבנה בו משהו חיובי ולו לאותו היום.

דווקא השנה, כאשר חיפשתי מבפנים את המקום האישי שלי לפעול בעולם, נזכרתי שוב ושוב באותן המחמאות. כדי לפתוח עסק היה עלי לשאול את עצמי: "במה את טובה? במה את הכי טובה?" ואז החלו לזרום אלי הזכרונות, אלה הישנים יותר וגם כאלה חדשים וטריים לחלוטין. מי שהחמיא לי אי פעם על הכתיבה יכול לפרגן לעצמו שכנראה הוא נטל חלק בהחלטה לפנות לכיוון זה. מי ששיבח אותי על עמידה מול קבוצה, יכול לטפוח לעצמו על השכם שאולי בזכותו אני מעבירה סדנאות ומרצה בתחומים שמעניינים אותי.

עורך העיתון שקיבל כתבה שלי והתקשר לדבר בשבחה, אנשים שקראו דברים שכתבתי וטרחו לטלפן או לכתוב או לפגוש אותי ברחוב – תודה. באמת תודה. סייעתם לי להמשיך במה שאני אוהבת ולגלות את עצמי עוד קצת ועוד קצת.

אל תמעיטו בערכן של מחמאות. חלקו אותן לכל מי שאתם יכולים. לגננת, לרכזת הקהילה, לחברה ולבת משפחה. יכול להיות שבזכותכם מישהו או מישהי יגדלו להיות משהו טוב יותר. משהו מועצם יותר.

ולסיום, אני חייבת להוסיף גם את ההיפך, ולצערי כמובן גם זה מניסיון: אם מילה טובה יכולה לבנות, מילה רעה יכולה להרוס. חד משמעית. מילה רעה יכולה להרוס בניין שלם. מילה רעה יכולה לזרוע הרס היכן שיכול היה להיות שדה זרוע. תחשבו תמיד באיזה צד אתם בוחרים.

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
שקמה גנזל (אורח) הגיב ביום שלישי 28.6.16

מקסים. מתחברת לכל מילה. מעצים ונותן לנותן ולמקבל כוח.

הגב