מירי מעוז-עובדיה
מירי מעוז-עובדיה מירי מעוז-עובדיה, נשואה לשלמה, אמא של נוה ומתגוררת בישוב נווה צוף. עובדת כרכזת דוברות חו"ל במועצה אזורית מטה בנימין יום חמישי 30.6.16 1 תגובות לפוסט 5624 צפיות

כל דבר, רק לא זה

מתוך מאות מפגשים עם אנשים מרחבי העולם, אני מרגישה שיש מכנה משותף אחד שתמיד מחבר ביני לבין אנשים שגרים בארץ רחוקה, מאות אלפי קילומטרים ממני. המכנה המשותף הוא מעין תחושה או הבנה שנולדת בך מהרגע הראשון שאתה הופך להורה. לאינסטינקטים ולמניעים הפנימיים שלנו נוסף מנוע חדש שילווה אותנו כל החיים - לוודא שלעולם, אבל לעולם, לא יקרה שום דבר רע לילד שלך. לא נפילה מהנדנדה בגן שעשועים, לא הצקות ומכות של בריונים בבית הספר, שלא ייפגע בתאונת דרכים, שלא יחטוף כוויות בשמש. ואם כבר נאלצנו לחוות לרגע אחד משהו רע שקורה לילד שלנו, התחושה היא שאפשר להתמודד עם כל דבר, רק לא זה. ויש רגע אחד שבו אנחנו יכולים לנשום לרווחה, והוא הרגע הזה כשהילד סופסוף נרדם במיטה שלו. סוף סוף קצת שלווה. בעיקר זמן ונחת להתעסק עם דברים אחרים, אבל בתת-המודע אותה תחושה עמוקה, שאפשר להרפות מהדאגה התמידית שמקננת בנבכי נפשנו. הילד ישן במיטתו, בין ארבע הקירות שהם הבית הבטוח שבנינו עבורו. פה לא יקרה לו כלום. מחר נקום ודאי ליום חדש של דאגה, שבדרך כלל קבורה אי שם בתת-מודע. לפעמים היא צפה אל פני השטח, אבל היא תמיד שם, כמו צל עמום.

היום הזה מציף את הפחד הכי נורא של כל הורה באשר הוא, אבל לא צריך להיות הורה בשביל לחלוק את הזעזוע. אי אפשר להישאר אדישים מול תמונות של טבח בחדר ילדים עם מצעים וורודים. אי אפשר להישאר אדישים מול פניה היפות של ילדה בת 13, שלא תתהלך יותר בין החיים, בגלל שנער ערבי בן 17 שטוף שנאה גדל בסביבה שבה המוות והרצח מקודשים יותר מהחיים. היום הזה מציף אצלי את החששות העמוקים ביותר, את הדבר שהכי מדיר שינה מעיניי, את הדבר היחיד שמערער את האמונה השלמה שלי בזכותי לחיות במקום שבו אני חיה. החשש שאם יקרה משהו לילד שלי אני לא אוכל לחיות עם עצמי. והרצח של הלל הי"ד שאותה לא הכרתי גורם לי להזדעזע עד עמקי נשמתי, מותיר אותי בפנים חיוורות, בעצבות עמוקה, לא מצליחה להבין איך אני אמורה לחזור לעבוד או להגיע הביתה ולסדר קצת כביסה, לבשל לשבת. לרגע לא מפסיקה לחשוב על אמא שלה ועל אבא שלה, אדם מקסים שפגשתי לפני כמה שנים כשהגעתי אליו עם מספר מבקרים, שדיבר באהבה על הכרמים שלו, על הבית. בית שלעולם לא ישוב להיות מה שהיה.

הפייסבוק שלי מלא בהודעות כואבות, בתמונות שלקוחות מהסיוטים הכי גרועים, ובאמירות נוקבות של פוליטיקאים, שוודאי צריכות להיאמר, אך לא מכילות שום אלמנט של נחמה. יום שבו ילדה בת 13 נרצחת בדקירות סכין במיטתה שלה, הוא יום שמתחיל רע, וייגמר רע. ולצערי ביום שאחריו מן הסתם נקום כולנו ליום חדש ונהיה עסוקים בחיים, ביום שישי, בבישולים לשבת. ובאותו הזמן בעיירה קטנה ושמה קריית ארבע החיים של משפחה אחת לעולם לא ישובו למסלולם, והכאב והצער ימשיך ללוות את השכנים, החברות מהכיתה, המשפחה המורחבת.

אני נזכרת במנהלת מהתיכון שלי, שקיבלה מן הסתם את אחד האתגרים הגדולים ביותר של אנשי חינוך - להיות בתפקיד שכזה בשנים של אינתיפאדה. זה היה כמו לחיות במעגל דמים. כאשר בכל פעם טלטל את כולנו רצח של אח או אמא או שכן, לוויה, התפרקות ואבל ואז הגיעה אותה אמירה שנואה, "חייבים לחזור לשגרה". שמנו את האימרה הזו ללעג, התחמקנו ממנה, שנאנו אותה. וככל שגדלתי והמחויבויות שלי גדלו, הבנתי אותה יותר. החזרה לשגרה היא לא התעלמות מהקושי, מהצער, מהכאב, מהבעיות שצריך לפתור. החזרה לשגרה היא בגלל שאנחנו עם שבוחר בחיים, הגם שהאויבים שלנו מתעקשים לבחור במוות.

ולכן אי אפשר רק לזעוק את זעקות הצער, להתאבל ולהזדעזע. הבחירה בחיים מתחילה עכשיו. המניעה של הרצח הבא מתחילה עכשיו, וכך גם המשך החיים, המשך הבנייה, חיזוק הקיום שלנו במולדת, למרות הניסיונות להכניע אותנו ולשבור את רוחנו. ושוב עולה התגובה היהודית, ארוכת השנים, שהתגובה הציונית ההולמת היא לבנות. באינסטינקט ראשוני זה ביטוי שקצת קשה לעכל. מה הקשר בין בנייה לרצח? אבל כדי להבין את זה לעומק צריך לעצור רגע. לחשוב. להבין מה המשמעות של לבחור בחיים. להבין כי על רצח חייבים להגיב, זו המחויבות שלנו. המחויבות שלנו כמדינה, כחברה מתוקנת, היא למחות על רצח של ילדה תמימה שנרצחה בביתה, על ידי מחבל שמקבל לגיטימציה מלאה מאנשי כפרו, מסביבתו, מכלי התקשורת שלו, מהרשות המוניציפלית שאחראית עליו ומשלמת משכורות למאות כמוהו. חוסר תגובה כמוהו כאי מניעה של הרצח הבא. התגובה שלנו כיהודים היא לא נקמה של עין תחת עין ושן תחת שן. הרוח היהודית שבנו דוחפת לקום מתוך השברים ולבנות מתוך ההריסות. להחמיר עם רוצחים, ליצור הרתעה וענישה משמעותיים יותר, לפגוע בלגיטימציה של אלו שמשתמשים ברצח ככלי לקידום מטרותיהם.

הדרך שלנו ארוכה ומפותלת, ואנחנו נופלים וקמים כמאמר השיר, נופלים ושוב קמים. אבל אם החזרה לשגרה לא תהיה כל כך חלקה, כל כך שקטה, כל כך פאסיבית, ואם המדינה והחברה שלנו יבחרו בפחות דיבורים ויותר מעשים, תגבר גם היכולת שלנו להתמודד עם כל דבר, גם עם הנורא מכל, ולקום אחרי הנפילות - לא כי אין ברירה אלא כי בחרנו בזה.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
ניק אורבך (אורח) הגיב ביום ראשון 3.7.16

אין ספק שהכאב הוא עצום וזה לא נתון לדיון. אבל מיום ליום חודרת התחושה, שאתם מגזר שדואג רק לעצמו ובעת צרה מחכה שאחרים יבואו לתמוך. רוב היישובים ביש"ע הם אלטיסטים עם וועדות קבלה, שלא לדבר על גוש עציון שמדובר על אנשים מחתך סוציואקונומי גבוה במיוחד, במוסדות החינוך (המתוקצבים 110%) מתקבלים אך ורק בני עשירים וטובים בני ה"מגזר" הנכון, לא יתקבל אצלכם לא ילד חילוני ובטח לא ילד חרדי שנואי נפשכם, למרות שאתם כביכול זרם ממלכתי, במשך השנים דאגתם, בעזרת עסקנים משופמים ונכלוליים, לכל מיני חוקים ותקנות המאפשרות לכם לאכול ולשתות מסיר הבשר על חשבון כולנו, אז אנא בטובכם, כנסו את רכז הנוער+רכז הקהילה/הרב+הבנות שירות+הרבש"ץ+ישיבת ההסדר+מכוני הוראה פקטיביים+מרכזי "זהות" חלולים+ארגונים "חברתיים" שונים שאת כולם אנו מממנים מכיסינו ושהם ידאגו לכם לנחמה. שלמו גם את המחיר הכואב של הבחירה

הגב