רבקה דויטש
רבקה דויטש נולדה ב-1982 בצפת, וגדלה למרגלות הר מירון. נשואה לאחד. אם לארבעה. מתגוררת ביישוב נופים יום שני 4.7.16 אין תגובות 4701 צפיות

לא מפחדת מיולי אוגוסט

יוני הוא החודש הכי מלחיץ שקיים. חודש של ג'ינגולים וקפיצות באנג'י, לא פחות, בין מסיבות סיום כיתתיות, מסיבות סיום בגן, מסיבות סיום בחוג, בתנועה, אירועי פתיחת ונעילת שבוע הספר; ואת מסיבת הסיום היחידה שהכי חשוב לחגוג - סיום השפיות והאנרגיה שלנו, ההורים, משום מה שוכחים לחגוג.

יש הורים שממשיכים את ה"חגיגות" צעד אחד הלאה ושופכים הררי כסף על קייטנות ומסגרות קיץ נוספות של הילדים. יש הורים אמרתי? הכוונה היא מרבית ההורים, רובנו ככולנו. לרוב, יולי הוא עוד חודש שבו הילדים זוכים למנת מסגרת הגונה מידי יום, בדרך כלל בין אותם כותלי הגן או בית הספר, רק שבמקום הגננת זו הסייעת, ובמקום מורה זו בת שירות חביבה, וגם, כן, במקום חוק חינוך "חינם" זו הוצאה של כ-אלף שקלים פר ילד, פלוס מינוס, לשלושה שבועות. בקטנה.

לא למדתי מעולם פיזיקה ביסודי, בחטיבה או בתיכון. לא הספקתי. אבל כן יש חוק פיזיקלי שזכור לי בראש, רק אלוהים יודע מאיפה. קוראים לו 'חוק האנומליה של המים'. להלן ציטוט מוויקיפדיה (אני חושפת בגלוי את מקורות המידע שלי): "תופעה מיוחדת המאפיינת את המים: נפחם במצב מוצק (קרח) גדול יותר מאשר במצב צבירה נוזלי. תופעה זו מנוגדת לתכונת רוב החומרים המתכווצים במצב מוצק".

בעיקרון, בא החוק הזה וטוען שלמים יש היגיון לא נורמלי שהוא בעצם נורמלי רק עבור עצמם. מרגע שהם מגיעים לטמפרטורה נמוכה מסוימת, הכוונה סביב 0 מעלות, כשהם מתחילים לקפוא - במקום להמשיך להתכווץ הם בעצם משנים את הסדר ומתחילים להתרחב. בעוד שכל חומר אחר בטבע, שככל שתקרר אותו הוא יתאמץ להתכווץ כדי לשמור על אנרגיית החום הפנימית שלו, המים מתחילים לעוף על עצמם דווקא בקור, לגדול ולתפוח ולתפוס הרבה חלל במרחב, ולמעשה להיות הרבה יותר נוכחים כדוגמת גוש קרח מאמיר במקום להתכווצ'ץ ולהיעלם.

אצלי, רבקה, אני מנסה לקיים את 'חוק האנומליה של החופש הגדול'. עד סוף יוני אני די הולכת ומתכווצת, הולכת ומתמעטת. בעיקר מפני החרדות לקראת הבאות. שמונה שבועות תמימים לפנינו. ספירת עומר שלמה ועוד שבוע (מזכיר קצת את "שני בנים ובת, ועוד אחת" מתוך 'החיים שלנו תותים', לא?) שלכי תדעי מה יהיה ומה יקרה בהם. שבירת שגרה ממושכת. גם ככה קשה להגביל אותם, את הקטנים התובעניים והמטביעניים שלנו. גם בתוך השגרה זה על גבול הבלתי אפשרי, אז כשאין בית ספר??... הרי מידי ערב אנחנו נלחמים על כל רגע שבו צריך לדרוש מהם להכין מערכת, ללכת ולהיכנס להתקלח, לעלות למיטה ולישון או להתקלף ממנה ולקום. אז קל וחומר בן בנו של קל וחומר, על אחת כמה וכמה ועוד כמה ביטויים חז"ליים שגורים, שהרבה הרבה יותר קשה לאכוף את כל זה מחוץ לשגרה.

אבל הופ. בדיוק כאן, נכנס אצלי החוק הפיזיקלי ההוא לתוקף. במקום כל שאר החומרים בטבע, או בהשאלה - במקום ההתנהגות ההורית הכביכול מצופה של המשך התכווצות אל תוך מקום מצומצם שמייחל רק שתקופת החופשה תיגמר ושכולם כבר יחזרו לשגרת יומם הקבועה - נפשי מבקשת להתרחב ולהתפרש. כאמא הלב שלי, דווקא ברגע הכי מאיים לכאורה - היום הראשון של החופש - דווקא אז הוא מבקש לפתוח את שעריו הכי פתוח ומזמין שיש. במקום "אוי" להגיד "היי". במקום ליילל "אוף", לייחל ל"לעוף" (ואני לא מתכוונת ל"עוף לי מהעיניים" אלא לפרוש כנפיים ולהמריא). להעז בכל הכוח והאומץ להתבונן על הזמן הזה בעיניים הוריות מברכות. זמן אדיר ועצום ומסוגל שבו כולם בבית. ביחד. חוסים בצל מתחת לכנפיים של אמא. אוכלים ארוחת צהריים ביחד (כן, צריך לבשל) וארוחת ערב ביחד (חביתה וסלט, כי כבר בישלנו בצהריים) ועוד אינסוף ארוחות ביניים באמצע ("אאאאמא אני רעבבבב "בממוצע כל דקה). זמן מיוחד ומבורך משלנו. באמת באמת. לא חייבים להשכים ב-6:00 ולהתגרד עם שפכטל החוצה. אפשר להשהות קצת. לרכך את הקצוות. אפשר לשים דיסק מוזיקה כיפי שיתנגן ברקע ויקליל את הבוקר (החיים שלנו תותים כבר אמרנו?) ואפשר לקפוץ על המיטות כמו בבית מלון. חופש!!!!. בוא נכניס אלינו את החופש בידיים פתוחות לרווחה אל תוך הבית.

בלאו הכי הרי משהו בסמכות ממילא נמס קצת יחד עם החום המהביל בחוץ, ויש שתי אפשרויות, לנסות להמשיך ולהילחם בזה, ללא תועלת, ולהגיע למצב מתסכל תמידית של "למה הם לא שומעים בקולי", ולהמשיך להרגיש את הכיווץ הזה בפנים שגורם לנו להרגיש קטנים מאד, ואפשר להחליט להיות יותר כמו מים. לנוע לנוע אך גם לתפוס נפח ולגדול. כהורים וכבני אדם. להחליט לעשות דווקא את מה שלא מצופה מאתנו, לשחרר ולזרום. לתת לילדים שלנו הזדמנות גם לראות אותנו במקום אחר, מקום רך וקל יותר עם עצמנו מולם, פחות מוקפד, יותר מרושל (אם כי לא רשלני חלילה) אך - וזה אפילו יותר חשוב בעיניי - מקום קל יותר מול עצמנו.

אני מודעת לפער הגדול שיש בין לכתוב את הדברים ולייחל אליהם, לבין ליישם אותם בשטח. אני, כאמא לארבעה, עצמאית שעובדת מהבית, סך הכל מתכוונת להיות מרבית הזמן עם ילדיי בין כותלי הבית ולנסות להאהיב את הזמן הזה על עצמי ככל הניתן. אך יש עוד המון אימהות שביולי ואוגוסט צריכות, עם כל הקושי, להוסיף למשוואת התיזוזים גם את ההתנהלות מול מקום עבודתן. זה מאד מכביד. מי שזוכה במקום עבודה שבו המעסיקים באים לקראתה, זה באמת יכול להיות מקל, אם כי זה עדיין לא פותר את הניסיונות למצוא פתרונות בנוסח סבא-סבתא-דוד-דודה-שכנים-מכרים-ביבייבסיטרים ועוד ועוד. אולי בשיעורי מתמטיקה בתיכון, במקום שנחשב תוך כמה זמן הצינור ימלא את הבריכה במים, ילמדו אותנו איך למצוא סידורים הולמים לילדינו בחופש ולהישאר שפויים?

ונכון, זה לא קל. זה הכי לא קל וזה בעצם הכי קשה. אבל זו הזדמנות שכדאי להסתער עליה. להחליט שנהנים ממפלצת היוליאוגוסט הזו ולא מפחדים ממנה. הנאה לאו דווקא כרוכה בלצאת לקניון מידי יום ולהמשיך לשפוך כספים כמים. להיפך, אפשר גם אפשר, בתוך שגרת הבית, לאוורר את השורות ולעשות בין החדרים והמסדרונות, שטיפת מים מקררת וצלולה כזו. של יותר נועם, יותר סבלנות, יותר חיבוקים וצחוקים והוקרה אמיתית מכל הלב על האפשרות היקרה הזו, באמת יקרה מאד, להיות יחד באהבה. עם הריבים, ועם הניג'וסים ועם כל כמה שזה קשה. למצוא את הכיף שלנו זה עם זה ולהתחבר. להתחבר ב א מ ת לילדים המתוקים והיקרים שלנו. למשך ספירות עומר שלמה ועוד שבוע.

וכן, יש לנו במשפחתנו, ברוך השם, שני בנים ובת ועוד אחת. הניסוח הוא של חנן בן ארי. ושאלוהים יעזור לנו לצלוח את החופש הזה בשמחה, שלמים, בריאים ובעיקר קרובים יותר זה לזה. אמן.

***

את הפוסט סיימתי לפני הרצח המזעזע של הלל יפה אריאל הי"ד מקרית ארבע, ביום האחרון לשנת הלימודים. שניה לפני שהחופש הגדול מתחיל. אני מרגישה שאין מילים לתאר את אינסוף הכאב. יש רק זעקה. זעקה עצומה וחלל שלעולם יהיה חסר. פתאום הזמן היקר הזה עם ילדינו נראה לי יקר שבעתיים.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה