מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום שני 11.7.16 אין תגובות 8678 צפיות

בבת אחת

כמי שגדלה עם ארבע אחיות, ויכולה להיות חתומה בלב שלם על המשפט שטוען שאחיות הן אחת המתנות הכי מדהימות של החיים, לא פשוט לי עם העובדה שנולדה לי רק בת אחת. וחמישה בנים.

מצד שני, אני רואה פה ושם משפחות שכולן רק בנים, אז לא מקטרת. רק מודה שזכיתי בבת.

אין ספק שבנות משנות את הבית. הבנים שלי מקסימים אחד אחד, טובי לב ואיכותיים וחסונים, ב"ה, אבל גברים. ומה לעשות, יש דברים שבנים פשוט לא רואים, ויש דברים שבנים פשוט לא חושבים עליהם. אולי בנים שגדלו בבית של בנות זה אחרת, אולי.

אל דאגה, התמונה בוימה (צילום: מיכל אביאור)

בשבוע שעבר חגגנו לבתנו היחידה (שנולדה רביעית) בת מצווה. כבר שנה שהיא וחברותיה מדלגות מבת מצווה לבת מצווה, חוזרות קרוב לחצות וקמות עייפות ושמחות, ובכל אחד מהם היא אוספת רעיונות לאפקטים מרשימים והפקות מפתיעות שאיש לא חשב עליהן קודם. וכשהיא מספרת על הרעיונות החדשים, אנחנו לרוב מגיבים בביטול ואומרים בחיוך: תשכחי מזה.

כשהיא נולדה (לראשונה ילדתי בעיצומו של הקיץ ולא בליבו של חורף קפוא), היה ברור לכולנו שסוף סוף הדשא שלנו ימלא את הפוטנציאל הגלום בו להיות גן אירועים, ושאת הבת-מצווה שלה נחגוג תחת הכוכבים ובינות לפרחים, סביב כמה שולחנות עגולים, באווירה משפחתית אינטימית.

אבל בערך מגיל 10 כבר הבנו שלילדה יש תמונה אחרת בראש.

מול החלומות שלה עוד יכולנו לעמוד, אבל מול המציאות לא כל-כך: באיזה שלב הבנו שאין אצלנו בדשא מקום לכל 70 החברות ולמשפחה, שלא נעליב בגלל זה אף חברה, ושלפצל את האנרגיות לשני אירועים שונים מבחינתנו זה לא בא בחשבון.

וכך נפתחו שאלות נוקבות ששאלנו את עצמנו על חגיגות ובת מצוות ועל סטנדרטים חברתיים ומה נכון ומה לא. עד כמה אנחנו מתכננים אירוע שנכון בעינינו ועד כמה בגלל שכך כולם חוגגים? עד כמה אנחנו נגררים אחרי חלומות ילדותיים ועד כמה פשוט זורמים עם הילדה שתשמח? מה עקרוני לנו ומה אפשר לשנות?

ואי אפשר היה שלא להעלות מתהום הנשייה את הזכרונות המרירים-משהו של הבת מצווה שלי, לפני משהו כמו 33 שנה, שחלה חצי שנה אחרי בר המצווה של אחי. הוא נולד שנה וחצי לפניי, וכך יצא שהאירועים היו צפופים משהו. בעקבות בר המצווה שלו – שנערכה ברוב עם כראוי לבן בכור – היו לי ציפיות בהתאם. וכגודל הציפיות כך גודל האכזבות.

היום אני יודעת לראות את הדברים באור פרופורציוני, הרי בת מצווה לא היתה דבר שהיה קיים בכלל בדור של ההורים שלי. בשנים שבהן אני גדלתי הן פחות או יותר יצאו לדרך והתחילו לגבש את זהותן. אני, שעד אז גדלתי בתחושה של לגמרי שווה בין שווים, לא ממש הבנתי למה אמור להיות הבדל. אבל ההורים שלי, מותשים מהפקת אירוע גדול שהתרחש אך זה עתה ועוד לא ממש מחוברים לקונספט בת המצווה החדש, ראו את זה אחרת.

אז ברור שחשוב שהילדה תשמח, אבל גם ברור שלא ניגרר אחרי כל רעיון וכל גחמה. ושוב יישמתי את מה שהגדרתי לעצמי כבר בבר מצווה הראשונה: מבחן הבטן. יש לגוף שלנו יכולת מופלאה, אם רק נהיה קשובים ודרוכים ורגישים, לרמוז לנו מה נכון לנו ומה לא. הבנתי את זה אז לפני שנים בעודי עומדת בחנות החד-פעמי מול איזה קשקוש שאינני זוכרת מה היה שאמור היה לקשט את השולחנות, או את הקירות, או את הבופה, ואז חשתי בה, במועקה שהגוף משדר לנו כשאנחנו עומדים לעשות משהו שלא נכון לנו באמת. והבנתי, זה ממש לא בשבילי הקשקוש הזה, ואם כמעט קניתי אותו רק כדי לעמוד באיזה סטנדרט חברתי, אז אני מוותרת. ומאז כל צעד שהיה קשור בבר מצוות עבר את מבחן הבטן: הגוף כבר ידע לשדר מה באמת משמח ומה ממש מעיק ולכן לא בשבילנו ודינו לרדת מסדר היום.

ובעיקר היה לנו ברור שצריך להשקיע מחשבה, איך יוצרים אירוע עם תוכן ומשמעות, ולא רק מסיבה שבה הילדה היא מלכה ליום אחד. ואיזה בת מצווה תעשה נחת רוח מלפני מי שהוריד לעולם את המצוות.

אז חשבנו על תוכן ועל רעיונות, שלחנו לכל עבר משימות, את חלקן ערכנו לסרטון קטן ואת חלקן שמענו מפי הדוברים בערב עצמו. בעיקר כדי לתת תוקף לאירוע המכונן הזה: כניסת הילדה לחיוב מצוות. ומה משמעותו של הרגע, ומה זה אומר קיום מצוות, ועוד בדור מאתגר כשלנו.

והיה מרגש וקסום (והיה מופע ג'אגלינג מקסים של כל הגברים המוכשרים) והבנתי שכמה שאנחנו לא נחשוב ונתכנן ונארגן, בסוף האווירה כולה כרוכה באישיותה של הילדה - הקטנה אבל כבר בבת אחת כל כך גדולה: אם היא מתוקה ושמחה וערכית וזורמת וטובת לב ומלאה אור, כנראה שגם הבת מצווה שלה תהיה כזאת.

ותודה לך ריבונו של עולם שזכינו לכזאת ילדה.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה