תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום שישי 5.8.16 1 תגובות לפוסט 3971 צפיות

הקרב על הבית

הוזמנתי השבוע להשתתף בערב בנושא הקרב על הבית. העיתוי המוצלח שבין המיצרים גרם לי להגיד מיד כן.

במרכז הערב - הסרט "המתנחלים", ולפניו שיח קצר של שמאל ימין. גלעד שר ואני, שני שותפים וותיקים למפגשים שכאלו. העובדה שגלעד שם נוסכת בי ביטחון, לא קל להגיע ללב תל אביב, למעוז השמאל, ולדבר מול קהל הבית של גלעד, ודפיקות הלב שלי שלא פסקו הוכיחו שזה ממש הלחיץ אותי. ברגעים כאלו אני תמיד מתמלאת הערכה לכל אותם אנשי שמאל שמגיעים לכאן לסיורים או לכנסים כאלו ואחרים. אין ספק שאין הבדל בין הקהל הימני לשמאלני, שניהם יודעים לגרום לעומדים בפניהם לחוש תחת מתקפה. בכל קהל שכזה תמיד יהיה את אותו מיעוט קולני שיידע לצעוק, להתווכח ובעיקר לא להקשיב.

גלעד פתח במגילת העצמאות והנס הגדול הזה שקרוי מדינת ישראל. הוא דיבר על החובה ועל איך צריך ונכון לשמור על הבית הזה. אני ציוני, פתח ואמר, ומדינת ישראל יקרה וחשובה לי מכל. שלמות העם, אמר גלעד, חשובה לי יותר משלמות הארץ, ולכן הגיעה העת לקחת אחריות ולהתחיל לפעול למען עתידה ושלומה של המדינה. לכן "אנחנו" הכנו תכניות ומפות כיצד נקים חומה בינינו לבין הפלשתינים. הפקנו לקחים מתוכנית ההתנקות, ובאהבה רבה, מתוך התחשבות גדולה, נפנה 100,000 תושבים מבתיהם, כי כמו שאמרנו, שלמות העם חשובה משלמות הארץ.

גלעד סיים בזכרון שני הבתים שכבר חרבו כאן בעבר, ובגודל האחריות הלאומית שרובצת על כתפינו בהגנה על הבית השלישי.

חשבתי לעצמי שהוא כמעט "גנב" לי את כל מה שתכננתי להגיד, אבל אז הבנתי עד כמה הערב הזה הוא זעיר אנפין של מה שקורה כאן במדינה, ועד כמה ה"כמעט" הזה שמפריד בינינו הוא כה מהותי.

כשעליתי לדבר, אמרתי לגלעד וגם לקהל שהפרקטיקה של איך להגן על הבית היא קודם כל נגזרת של חזון. גלעד ואני מייצגים שתי תפישות מרכזיות שמנהלות ביניהן מאבק על אופייה של המדינה. הציונות החילונית והציונית הדתית\מסורתית מובילות ומובלות מחזון שונה. נקודה מרכזית משותפת לשתיהן – חייבים מדינה לעם היהודי! אך האם יהיה זה מקלט בטוח? או שתהיה זו נחלת אבות וארץ מובטחת? שתי נקודות מוצא שונות שמכילות בתוכן הבדלים כל כך גדולים.

גלעד דיבר על המשיחיים ההזויים שמובילים את המדינה לאסון. הוא דיבר בחשש רב על אירועים ותהליכים שקורים בימים אלו שמהווים סכנה איומה למדינה. הוא דיבר על הקצנה, ואני טענתי שזה בירור. בירור עמוק ונוקב שתוהה בין היתר מי זה ה"אנחנו" הזה שהוא מדבר עליו ושצריך לקחת את העניינים לידיים?! אמרתי לגלעד שיהודים הם משיחיים, אלפי שנים הם מחכים למשיח, ושחבריו מאמיני דת השלום משיחיים לא פחות, "ואף על פי שיתמהמה" הם ממשיכים לזמר "נחכה לו"...

במסגרת השמירה על הבית, נקודת המוצא – החזון - מתעלמת משאלות חשובות ומהותיות כשמתחילים לשרטט את הפרקטיקה של איך שומרים.

מי קבע, שאלתי, שפינוי עם מחבלי המולדת שלו יציב את שלמות העם מעל שלמות הארץ? הרי אם לארץ ישראל יש תפקיד משמעותי בשלמות העם, זה יגרום בדיוק להפך.

האם עקירתם של 100,000 אנשים מבתיהם לא תרסק את הבית מבפנים? ואיך בכלל עושים את זה? מפות ושרטוטים זה נחמד, אבל אנשים זה לא משוואות מדויקות. האם קורת גג חדשה תגרום להם להרגיש בית? עם 8000 מגורשים המדינה לא ידעה איך להתמודד, אז איך אתה מעז לדבר על מאה אלף? מה יקרה אם יצמחו כאן דורות של עקורים?

איך זה ישפיע ביטחונית על המדינה? כשצה"ל לא ישלוט כאן, איך אתה יכול להבטיח שקט ושלום? מקסימום אפשר לנבא איזה חלום משיחי, אבל גם לקחת על זה אחריות? זה ממש הזיה על גבול השקר.

כיצד מהלך כזה משפיע לאומית על העם שלנו? האם עקירה מחבלי מולדת מזרחיים לקו הירוק, גם מערערת על השורשים מערבית לקו?

ועוד הרבה מאוד שאלות שלא רק שאין להן תשובות, הן אפילו לא נשאלות. אמנם באולם בתל אביב חזון אחד מאוד מקובל והשני הזוי ומסוכן, אבל אני טענתי ששניהם יחד מהווים את ה"אנחנו" הזה.

אין ספק ששני הבתים הקודמים חרבו בגלל שנאת חינם, את הבית הנוכחי אנחנו נציל בעזרת אהבה גדולה שלעיתים כל כך קשה לנו לתת. אנחנו מבוצרים עמוק בשוחות שחפרנו לנו, בטוחים שהצדק כולו אתנו, ובעיקר אין לנו סבלנות להקשיב. אני לא חושבת שזה בגלל שאנחנו חיים כאן במתח גדול עם עצבים חשופים ובתחושה עזה ובהחלט נכונה שכל מהלך או מערכה הם הרי גורל.

שמחתי שהסכמתי להגיע למרות ש"המתנחלים" עשה לי רע מאוד, והחזיר אותי הביתה עצבנית וכועסת. הוא עשוי כל כך טוב שהוא חודר בקלות רבה מתחת לעור ובלי לשים לב אתה קונה אותו כאמת. ובכן, הוא ממש רחוק ממנה, הוא חלקי ביותר ובעיקר מוטה בחכמה רבה לכיוון מאוד ברור. אלו שחיים על גב ההר הם הזויים משיחיים, בעוד שאלו שצולמו כשמאחורי גבם ספריות עמוסות ספרי חוק, אקדמיה וצדק - הם אנשי השמאל.

אמרתי להם שהסרט הזה לא מוסיף סבלנות ואהבה, הוא לא פוגע במתנחלים, הוא פוגע ביכולת שלנו לקיים שיח, הוא פוגע ב"אנחנו", כי הוא בדיוק מקבע את הסטיגמות הישנות שאין עם מי לדבר. בשיח שהסרט מציג יש בצד אחד היגיון בריא ואחריות לאומית ממסדית וממלכתית, ומנגד חבורה הזויה, משיחית, שגוררת את המדינה בכוח למאבק מדמם ולאבדון.

ולמרות כל זאת, עדיין קיים כל כך הרבה מהמשותף. אחריות לאומית הייתה גם הכותרת שלי, מגילת העצמאות היא גם חלק ממהותי, והגנה על המדינה הזו היא גם חובתי. ולכן ברור לי שלמרות המורכבות והקושי, אם רק נרצה נצליח לשמור על הבית הזה.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
דודי (אורח) הגיב ביום שני 8.8.16

תמר היקרה.
עם כל דברייך אני מסכים.
אינני שומר מצוות ואיני שייך למה שאת מגדירה "הציונות הדתית\מסורתית", כלומר אינני חובש כיפה.
ואולם בדרכי שלי, ארץ ישראל עבורי היא: "נחלת אבות וארץ מובטחת" בדיוק כמו טובי "גוש אמונים". הוכחתי זאת במעשי לאורך כל שנותי כמתיישב וכלוחם.
הורי באו לכאן ולא הפליגו לאמריקה משום שהאמינו כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל - כל כמה שהיו מפא"יניקים טובים.
בשעתו, כשהקמנו ליד המפד"ל את חי"ל (חוסן יהודי לישראל), דאגו כמה ממנהיגי התנועה שלא נוכל להתקבל כחברים, אף שהבאנו לבחירות אלפי מצביעים.
לנו ותק של פעילות ב"התחייה", "צומת", בימית, בהתיישבות ביהודה ובשומרון, במאבק על הגולן, על חבל עזה, ואפילו בהקמת "תקומה".
כיום אנו חברים שווי זכויות ב"בית היהודי" אם כי לצערי ישנם חברים שטרם הפנימו את היותנו שותפים מלאים.
נוהג אני לצטט את חברי למחלקה בנח"ל, איש תנועת "עזרא": "ממילא, כשקמים להסתער, לא רואים מי חובש כיפה ובאיזה צבע - הקסדה מסתירה".
כי כן: ארץ ישראל היא נחלת אבות כולנו, המובטחת לכולנו. את המאבקים והדיונים החשובים שאת שותפת להם, מנהלים גם אנו ולעתים בתנאים קשים יותר.

הגב