הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הילה לוקסנבורג, 29, מאמנת אישית ומלווה קבוצות ובודדים לשינויי הרגלי אכילה ולהעצמה אישית יום חמישי 27.12.12 5 תגובות לפוסט 16700 צפיות

אם אשכחך שיח מוניס

 

בריסל, הפרלמנט האירופאי.
שמונה ישראלים, שמונה פלסטינים ושמונה אירופאים יושבים סביב השולחן העגול במטרה "לדון". מאד אוהבים לעשות את זה באיחוד האירופאי, הם דנים בלי הפסקה, על כל דבר, ונדמה שהם הצליחו לפתח מדיונים קריירות לא רעות בכלל. מדובר על משלחת שארגן האיחוד האירופאי כחלק מעיסוקו בסכסוך הישראלי- פלסטיני, במטרה לקדם שיח והידברות.

והנה אנחנו בעיצומו של דיון סוער. אחד הפלסטינים מדבר בלהט ולתוך דבריו משתחלת אמירה, מעין הערת שוליים בלבד, אשר לא באמת מהווה חלק חשוב מהתוכן של הדברים, אבל הערת השוליים הזו תופסת אותי חזק.
"אגב סוגיית הפליטים", הוא אומר, "בחדר הזה ממש יושבים שניים מהם".
הסתכלתי ימינה ושמאלה, סרקתי את עמיתיי הפלסטינים הצעירים, ותהיתי מי פה לעזאזל גורש מביתו. ברור שאף לא אחד מהם. הם ככל הנראה דור שלישי או רביעי לפליטים, אבל ה"פליטות" אצל הפלסטינים היא עניין גנטי לחלוטין. היא עוברת מדור לדור וממשיכה איתך הלאה.

סוגיית הפליטים הפלסטינים מעוררת בי אנטגוניזם והתקוממות באופן בלתי נשלט.
בעוד שכל הפליטים בעולם מקבלים סיוע מנציבות האו"ם לענייני פליטים, הוקמה סוכנות נפרדת במיוחד עבור הפליטים הפלסטינים. כל פליט אחר בעולם לא יכול להעביר את מעמד הפליט שלו מדור לדור. רק אצל הפלסטינים ממשיכים להנציח את עניין הפליטים ולשמור את הבעיה כפצע פתוח וכנשק נגד מדינת ישראל.

**

אבל גם דבר נוסף קרה לי בבריסל.

יש משהו במפגש הבינאישי הזה שגורם לך להסתכל לאנשים בגובה העיניים. לשוחח, לצחוק ולהתרגש, כאנשים אל אנשים. זכיתי להכיר אנשים מקסימים ורכשתי לי חברים. כן, כן, חברים פלסטינים.
ככה זה כשנותנים לך לשתות כל כך הרבה יין, ואין ספק שיין דוחה כיבוש במקרה הזה.
ברגע שאתה משוחח עם חבר, אתה יכול לגלות הרבה הזדהות ואמפתיה כלפי דברים שהוא אומר, גם אם אתה לא מסכים איתו. ואני חושבת שזה בדיוק מה שקרה לי שם.
אותה אמפתיה גרמה לי פתאום להסתכל על עניין הפליטים ממקום לגמרי אחר.
אנחנו תמיד מבקרים ויוצאים כנגד הפלסטינים על שהם ממשיכים ללמד במערכות החינוך שלהם שחיפה ועכו ורמלה הן שלהם, ושהם ישובו לשם יום אחד. אנחנו מתקוממים על כך שהם לא מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל במקומות הללו.
גם אני הייתי ועודני עסוקה בלהתקומם על כך.

אבל תחושת ההזדהות הזו עם החברים, גרמה לי לשאול את עצמי בכנות -
על מה אנחנו כל כך מתקוממים בעצם?
אנחנו חיכינו 2000 שנה לשוב הביתה ולא וויתרנו. בכל חתונה הזכרנו והתאבלנו על חורבן ירושלים, בכל שנה בליל הסדר התפללנו ל"שנה הבאה בירושלים הבנויה" וכל תפילה נסבה סביב הכיסופים האינסופיים לארץ ישראל.
והנה קם לו אחרי 2000 שנה איזה הזוי אחד בשם הרצל והתחיל לדבר על השיבה הביתה. ולא רק שהוא דיבר, הוא גם הגשים. 
אוגנדה?? מה פתאום? שאנחנו נוותר על הבית? תמיד חונכנו שזה הבית, שמשם גורשנו ולשם גם נחזור.
ואנחנו פה מסתכלים עליו בהערצה ועל השיבה ארצה כערך ציוני אדיר. ולא בכדי כולנו, או לפחות רובנו, מרגישים בני מזל שדווקא בדורנו הצלחנו להגשים את חלום הדורות.
אז מה אנחנו רוצים מהם בעצם?
למה אנחנו עסוקים בלבקר את הציפיות והייחולים שלהם? למה קשה לנו להזדהות עם הרצון החזק הזה לשוב הביתה? למה דווקא לנו כל כך קשה להבין?


לכל מי שדואג על חזרתי שמאלנית, היו רגועים. הנה אני חוזרת לעצמי -
אני היום מבינה, מזדהה מאד, ומגלה המון אמפתיה לרצון החזק של הפלסטינים לממש את חלום הסבא והסבתא.
ודווקא אותה אמפתיה יצרה אצלי פחד וחשש גדול עוד יותר מהקמתה של המדינה הפלסטינית.
כשמיליוני אנשים יעמדו על גבעות השומרון ויראו את הבית קרוב מתמיד - קשה לי להאמין שמשהו יעצור מבעדם.
את האמת? אני הייתי עושה הכל כדי להגשים את החלום הזה שנמצא ממש במרחק נגיעה.

זה היה רגע מאד חזק ועוצמתי בעיני. הרגע בו אמרתי לחבריי הפלסטינים שלצערי, אעשה הכל על מנת שהחלום הזה שלהם לא יתגשם. והם, במקום להתעצבן ולהתגונן, הסתכלו עליי עם חיוך כואב והבינו בדיוק למה אני מתכוונת.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
5 תגובות לפוסט זה
יונת שחרור (אורח) הגיב ביום חמישי 27.12.12

רגע רגע רגע. אמפתיה לפלסטינים כבני אדם, גם לי יש.
בסוגיית הפליטים לפי הגדרת האו"ם אנחנו מיושרים כמו קוביות דומינו.
אבל, -ועד עכשיו היית בסדר, נפלת בגדול בנושא השיבה.
על רגל אחת: העם הפלסטיני אם בכלל קיים, נוצר לאחרונה. ממש לאחרונה. מקסימום לפני מאה וחמישים שנה. חלק גדול מהציבור הערבי שחי כאן בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת הגיע ממדינות שונות כחלק מהגירת עבודה. גם יהודים היו חלק מאותה הגירת עבודה, רק שהבריטים (לאחר הצהרת בלפור) לא הירשו ליהודים להכנס ולערבים אמרו תפאדל. חלק גדול מהפלאחים שעיבדו כאן את האדמה התחלפו ללא הרף. מוחמד עלי היגר לכאן רבבות ערבים ממצרים. יכול להיות שיותר מ- 50% מהערבים בכלל לא גרו כאן, דבר שהופך את טיעוני הכיסופים למולדתם לשיקריים במקרה הטוב ואנטישמיים במקרה הגרוע.
לערבים שחיו כאן בשממה לא היה שום דבר בסדר גודל של מדינה להתגעגע אליו מלבד שדותיהם ורכושם.
לכן ההבדל בין חזון הרצל לזה של המופתי הוא לא רק ערכי, הוא מבוסס ומוסרי. תקראי את "מאז ומקדם", מומלץ.

הגב
עפר שריר
עפר שריר הגיב ביום ראשון 30.12.12

מה שמאפיין את ההבנה שלך זה אותו מודל ריגשי שגרם לרוב העולם המערבי לקבל את השקר הפלסטיני כאילו הוא אמת מימי קדם. כשאת מסתכלת בהבנה על הפלסטיני ונדמה לך שהוא מסתכל עליך ומבין אותך זו הבעיה, אני מניח שזה נובע משייוריות של השפעת האלכוהול מאותו ערב, הוא רק רואה בדמיונו איך האיסלם משתלט על היהודים ומחסל אותם והגרון הצח והיפה שלך יהיה משטח יפה מאוד למאכלת הפלסטינית. יקירתי, אל תתני לעצמך להיות מובלת על ידי רגשות נעלים כשהאוייב מולך מחפש רק להשמידך.

הגב
ברוריה כהן
ברוריה כהן הגיב ביום ראשון 30.12.12

מה שאת מתארת לגבי רצון השיבה של ה"פלסטינים" לערי ישראל אינו דומה כלל לסיפור שלנו ושל חזרתנו לארץ המובטחת לאחר 2000 שנה, ההשוואה הנכונה הייתה אילו אנחנו, היינו רוצים להקים מדינה יהודית בפולין, גרמניה, צרפת, בלגיה וכו' רק בגלל שחיינו שם במאות השנים האחרונות וגורשנו משם, או נרצחנו שם בתקופת השואה, העובדה שחיינו שם כך וכך שנים אינה מקנה לנו זכות לבנות שם מדינה, וגם העובדה שהערבים המכנים את עצמם "פלסטינים" גרו תקופה מסוימת בחיפה, עכו, יפו וכד' (ואגב, ברחו ולא גורשו ובוודאי לא נרצחו, כי הבטיחו להם לחזור יום אחד בניצחון גדול...) אינה הופכת אותם לבעלים על ארץ ישראל, מדינת ה"לאום" שלהם היא ירדן! אבל איתנו יותר קל להתעסק... נראה אותם מבקשים זכות שיבה לירדן...

הגב
תמר אסרף (אורח) הגיב ביום שני 31.12.12

לדעתי ישנם שני כיוונים בהם צריך להסתכל על העניין כדי לדעת באמת איך להתמודד איתו.
האחד הפנימי המהותי והוא זה שזוכר את הקשר שלנו ואת השייכות שלנו לארץ הזו ובמקביל גם זוכר את מקומם האמיתי של הערבים שחיים כאן ומה כוונותיהם ביחס אלינו.
השני הוא ההבנה שאי אפשר להתעלם מכך שגדלים כאן בארץ כבר שני דורות לפחות של ערבים שנולדו כאן ושיינקו מחלב אימם את אותו שקר עתיק שכיום בפועל לא משנה דבר כי הם חשים כך וזהו.אם נתעלם מהעובדה הזו לא נוכל אף פעם לדון כמו שצריך עם אחינו השמאלנים מחד ועם העולם מאידך.
להמשיך לזעוק שאין עם פלסטינאי ואין להם קשר לכאן זה רק הופך אותנו לחבורה הזויה שלא מבינה איפה היא חייה. היכולת שלנו לנהל שיח אמיתי שאולי יוביל להבנות חדשות ביחס לחיים יהודיים כאן ביו"ש יכול להתקיים לדעתי רק ממקום בו אנחנו מבינים לחלוטין את עמדתם של הערבים וגם את השקפת העולם והשמאל הישראלי ביחס לכאן.

הגב
אוריתלאה (אורח) הגיב ביום שני 31.12.12

אחד ההבדלים ביננו ובינם הוא שאנו אמנם התגעגענו וחיכינו ליום בו נוכל לשוב, אבל בנתיים בנינו לנו חיים בגלות, לא נשארנו במחנות פליטים וציפינו שהאו"ם יפרנס אותנו.
המבחן של הפלסטינים יהיה אם לאחר שיוותרו על מעמד הפליטים, ויחיו ככל האדם, ימשיכו להתגעגע במשך דורות למקומם הקודם.

הגב