מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי בן זוג אחד, שני תארים ושלושה ילדים, לאו דווקא בסדר הזה. מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אשה, לאו דווקא בסדר הזה. בת שלושים, במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל. יום רביעי 17.8.16 אין תגובות 3607 צפיות

קצת עלי וקצת על מאמץ

החופש. אוהו החופש. כמה דברים כבר נכתבו עליו. כמה דברים עוד עומדים להיכתב. ועדיין, בכל פעם הוא פוגש אותי מחדש ומפתיע אותי בנקודות חשופות שטרם נגעתי בהן. והנה, אחת מרכזית.

אני צריכה להתאמץ כדי להיות טובה.

ואני אסביר: במשך רוב חיי הצעירים לא נהגתי להתאמץ. זה היה משהו שדרש ממני מאמץ (כפי שאתם יכולים לנחש לבד) אז פשוט ויתרתי מראש. את הלימודים העברתי בנחת ובקלילות והיכן שנדרש ממני מאמץ כלשהו, כמו חמש יחידות מתמטיקה, שכנעתי את עצמי שזה לא מתאים לי וקטפתי בשמחה את הציון הגבוה בארבע יחידות.

לראשונה בחיי נאלצתי להתמודד עם קושי חיצוני בימי באוניברסיטה. שם גיליתי שכדי להצליח יש להתמיד, יש להשקיע. שלפעמים צריך להישאר ערה עד שעות מאוחרות ולפעמים הכללים שלי לגבי חיים נוחים וטובים פשוט לא עומדים במבחן המציאות. והגילוי הזה כאב. פעם ראשונה של ציון מתחת לשמונים. פעם ראשונה שלא ספגתי שבחים אלא התעלמות סטנדרטית.

אז התחלתי להשקיע, ולעבוד. ותמיד תמיד היה לי בחיים את הצד הקל שבו הצלחתי בלי להתאמץ, ואת הצד שדרש ממני יותר. ולמדתי לא לוותר, ולא ללכת דווקא להיכן שקל גם אם לפעמים זה מפתה יותר. ועברתי כך את תקופת הדייטים, וצלחתי כך תואר ראשון ולאחר מכן תואר שני. תמיד עם האיזון העדין – אני בוחרת בזה משום שזה קל לי יותר או משום שזה נכון לי? עד היכן להתאמץ? והכי חשוב -  כיצד, כיצד מתאמצים כל יום גם בלי לראות תוצאות מידיות?

קחו את עניין התעסוקה לדוגמא – דווקא בשנים שבהן עניין הפרנסה היה תחביב עבורי, לא מהותי הכל הגיע ללא כל מאמץ. בכל פעם שהתלבטתי אולי למצוא עבודה, או שמא שבוע הבא תיגמר תקופת העסקתי ולאן אפנה, למחרת קיבלתי טלפון שסידר לי בדיוק את מה שרציתי בסכום נאה ולצד אנשים נהדרים. דווקא כשזה נעשה עניין משמעותי יותר, דווקא כשעבודה הייתה צורך קיומי הן פיזית והן נפשית, דווקא שם זה התעכב. ולא הסתייע מלמעלה בצורה בה קל לי לראות. והשנים האלה הן עמומות מבחינת תעסוקה ולעיתים אני רוצה לקחת את בת העשרים שהייתי, לטלטל אותה ולהגיד לה – תגידי תודה שזה היה לך כל כך קל. תגידי תודה. אז הנה, גם בזה אני מתאמצת. מתאמצת מאוד ודורשת ממני יותר עוד פעם ועוד פעם.

אבל נחזור לעניין החופש. אודה על האמת – אני צריכה להתאמץ כדי להיות אמא טובה. אני צריכה להתאמץ כדי לשמח את ילדיי, כדי להיות עם נחת רוח בשעות הערות שלהם. אני צריכה להתאמץ כדי לזכור את עניין חוברות החופש וצריכה להתאמץ מאוד מאוד כדי לרכוש עבורם מלא חומרי גלם מוזרים שאמורים להפוך לשלטים לחדר, מסגרות לא שימושיות או ציורים שנזרקים לפח.

אני צריכה להתאמץ גם כדי לארח חברים שלהם. ללוות לשירותים ילד שאינו שלי, לנחם בכי חסר היגיון שלא שייך אלי גנטית או לדבר בסבלנות למי שהרגע העליב את בני. אני צריכה להתאמץ גם כדי לקחת אותם לחברים – לשלוח עשרות הודעות לחברותיי, לגלות שזה לא בבית, וזו בספרייה, זו נסעה לסבתא שלה וזה אצל חבר אחר, ואז לקחת את כל הפמליה בחום כבד או לחלופין לעטוף שלושה ילדים במעילים וכובעים כדי ללוות אחד לחבר ממנו יחזור עוד עשרים דקות כשיימאס לו.

ולנהל בית? אוהו כמה שאני צריכה להתאמץ. רק לאחרונה, אחרי שבע שנות נישואין, הבנתי מה הסיפוק של חלק מהאנשים שאני מכירה לשטוף רצפה. הבנתי, זה לא אומר שהרגשתי את זה. אני אוהבת כשנקי, אני אוהבת כשמסודר. אני לא אוהבת להתאמץ לעשות את זה. אני גם לא ממש טובה בזה. תנו לי בית מבולגן ואחרי שעה עבודה הוא ייראה קצת פחות. תנו לבן זוג שלי בית מבולגן כפליים וחצי מהזמן, והבית פשוט נראה טוב. אז אני צריכה להתאמץ בשביל הכביסות ובשביל הכלים ובשביל לבשל כל יום ארוחת צהריים טובה ומזינה. באמת שאני צריכה להתאמץ, ואני עושה את זה.

אפשר לקרוא חדשות לבקרים כל מני פוסטים של 'קשה לך אז תוותרי לעצמך', 'תשאירי את הכלים, תאכילי בחד פעמי ותקנו אוכל מוכן לשבת'. ואני מוכנה לקבל את זה, אבל בעירבון מוגבל בהחלט. אני יכולה לוותר לעצמי, כל עוד זה עדיין בבקרה היכן אני הולכת לשם כי זה קל והיכן זה נכון. האם זה באמת נכון שהילדים שלי יאכלו לסירוגין סנפרוסט ופיצה מוכנה או שיותר נכון לחשב את הזמנים כך שהילדים שלי יאכלו דברים הגיוניים. או לדוגמא האם זה נכון עבורנו לאכול המון בחד פעמי או שאנחנו רוצים לחסוך כלכלית ואקולוגית. לכל אחד השיקולים שלו, לכל אחת השיקולים שלה.

אני בעד הטרנד שהופך את כולנו לנורמאליות. בעד להציף את הקשיים ולדבר עליהם ובעד לומר בעצמי – אני צריכה להתאמץ. לפעמים מאוד. וחשוב להגיד את זה, כדי שגם כשתבואו אלי הביתה ותראו עוגיות שכמעט תמיד יש בבית, וארוחת ערב מושקעת ושלושה ילדים מטופחים (מי יותר שומר על זה ומי פחות) תדעו שהתאמצתי על זה, ששום דבר לא בא בקלות. אבל תדעו גם שבחרתי במאמץ הזה. שבמערך השיקולים שלי במה להשקיע ועל מה לוותר החלטתי להשקיע במה שאתם רואים ולוותר על דברים שלי אישית שווים פחות מהמאמץ.

אם לדוגמא אני לא אוהבת לקחת את הילדים לבריכה, לא ארגיש אמא מזניחה בגלל זה, כי אני יודעת שאני נותנת להם מספיק במקומות אחרים. אם לעטוף ספרים לכיתה א' זה מטלה שנואה עוד מאז אני הייתי בכיתה א', אני אתגבר. כי זו חובתי כאמא (או נניח אני אבקש מסבתא של הילד, אבל העיקרון ברור).

אני לא באה להטיף. אני שונאת הטפות. אני באמת סבורה שלכל משפחה מערך השיקולים שלה ולכל אשה יש ים של מחשבות סביב כל דבר שהיא מוותרת וייסורי מצפון תמידיים ומאמץ בלתי נדלה. אני כן רוצה לומר משהו פשוט – לוותר לעצמנו זה לא דבר נכון. לבחור מה כן ומה לא, זו המטרה. יש כאלה שיש דברים שבאים להם בקלות יותר, אבל בטוח גם אותם אנשים צריכים להתאמץ במקום אחר. כל גן של שושנים שנראה מרחוק מתגלה מקרוב עם גנן שמזיע שם מאמץ וים של קוצים בין לבין שמזכירים לנו ששום דבר לא מושלם. תבחרנה היכן להתאמץ, תאהבנה את עצמכן גם היכן שלא.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה