מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום רביעי 7.9.16 1 תגובות לפוסט 3266 צפיות

אהבת קדומים

 

מיד כשעניתי ושמעתי את קולה הנחוש של שוש שילה, הבנתי שלא ממש אצליח להתחמק. ובכל זאת ניסיתי.

"מה פתאום שאני אנחה", אמרתי לעוזרת המיוחדת של ראש מועצת קדומים, "למה שלא תנחי את?".

"אבל את גדלת שם כשאני עוד הייתי שמאלנית ושנאתי מתנחלים", היא אומרת לי, והמשפט הזה שלה כמו פתח בבת אחת תיבת פנדורה. יותר נכון תיבת אוצר.

אז הסכמתי להנחות את חלקו הראשון של אירוע 40 שנה לקדומים החגיגי, אותו "מפגש רעים" שאליו הוזמנו ותיקי ההתיישבות.

צילומים: מירי צחי

היה מרגש לעמוד שם עם כל פורצי הדרך לשומרון, חלקם נראים ממש אותו דבר ורק כמה קמטים עמוקים חורצים את המצח, חלקם ממש התקשיתי לזהות; לפגוש את הגננת, והמורה לכיתה א', והאמהות של כל החברות. קדומים זה כבר לא ממש הבית שלי, בכיתה ג' כבר המשכנו הלאה לאלון מורה שליד שכם, אבל זה המקום שבו התעצבה ילדותי וזכרונות הילדות הבראשתיים והמתוקים שלי נחרתו עמוק עמוק בליבי.   

ועמדתי שם על במת האבן שנראית כמו מסלעה טבעית, ושאותה בנו לכבודו של ראש הממשלה מנחם בגין, בין לילה, לפני שהגיע להבטיח ש"עוד יהיו הרבה אלוני מורה". מימיני המבנה המאולתר שהיה כיתה א' שלי (עם עוד חמישה ילדים לכל היותר), ומשמאלי בית הכנסת וגבעת הרקפות והכלניות. אותה גבעה שבשלה רצתי נרעשת אל אבא לספר לו שטרקטורים עולים עליה והורסים את כל הפרחים. הייתי בטוחה שאבא יתרעם כמוני, אבל למרות שכל כך אהב פרחים ונזהר בהם, ולמרות שהיתה זו הגבעה האהובה עלינו בטיולים הרגליים של שבת, הוא לפליאתי חייך ואמר, אין ברירה, לפעמים חייבים להרוס כי בונים עוד מבנה בארץ ישראל.

מכל אבן צץ לי זיכרון, מכל אדם צפו משפטים שנחרתו עמוק, ובאוויר עמדה התרגשות גדולה של שותפות במשהו פלאי, שלא בגדר הטבע. באיזה מהלך ניסי שהיתה לי הזכות להיות חלק ממנו מבלי שממש הבנתי מה ואיך.

עמדתי שם על הבמה והזמנתי בזה אחר זה לדבר אנשים שהם באמת זן נדיר, שלא פחדו מהחושך המוחלט שכיסה כאן את כל הרי השומרון והעזו במצח נחושה ונגד כל הסיכויים להדליק כאן אורות ראשונים (הכפרים הערבים שהיו עד אז תחת שלטון ירדני עוד לא חוברו לחשמל) ובין לבין סיפרתי על הימים ההם מזווית הראייה של ילדה בת חמש.

זכרונות הילדות שלי קסומים והרפתקניים, כי הרי כילדה לא חוויתי את קשיי המבוגרים. לא הפריע לי כלל שהמים היו בברזייה והמקלחות משותפות בחוץ ואין מכונת כביסה, ולא כשישנתי בחדרון במחנה הצבאי ואחר כך בקרוואן פצפון ברמות שאין היום דברים כאלה.

כי היתה כל הזמן התרגשות באוויר בילדות הזאת. מים זורמים בברז זה יום חג, אוטובוס ראשון שמגיע זו סיבה למסיבה. חרסים שמתגלים בהמוניהם ומודבקים אט אט לכדים כמעט שלמים, ומעידים על חיים יהודים שנקברו אלפי שנים מתחת לאדמה וכמו חיכו לנו, ועכשיו מתעוררים לתחייה ומעוררים צמרמורת של התרגשות;

מבקרים מכל הארץ שמגיעים לתמוך ולהתפעל, הפגנה של שמאלנים. הצריפים מעץ ההולכים ונבנים והופכים לשכונת ה"וילות". המון פרחים בשלל צבעים – כלניות ורקפות ומסתורי סלעים קסומים מסביב שהיו לי גן עדן של דימיונות.

וחוג פסנתר לכולם כי האלמנט התרבותי היחיד שיש כאן הוא פסנתר ואין משהו אחר. גן ילדים מאולתר ובו חמישה ילדים על ספסל אחד, וטיול לירושלים שקוראים לו הפגנה אבל לנו לא ממש חשוב על מה.

משפחות חדשות שמגיעות כל הזמן. כל שבוע ילד חדש בגן, ילד חדש בכיתה. והאשקוביות, איזו פריצת דרך. עידן חדש, הבורגנות בהתגלמותה.

היתה זו ילדות עם התרוממות רוח, עם להט עשייה ויצירה ובראשיתיות. כמעט לא היו לי בובות ולא סרטים והצגות, לא היו גני שעשועים משוכללים ובריכת שחיה פגשתי לראשונה בכיתה ג', אבל מי צריך את כל אלה כשהחיים עצמם מלאים הרפתקאות ובעיקר משמעות.

40 שנה חלפו, המשימות עוד גדולות, האתגרים לא פשוטים, אבל היום כבר ברור מעל לכל ספק שהאנשים האלה היו שותפים לאחד מתנועות השינוי והעשייה הגדולות בתולדות מדינת ישראל, ושאת מפעל ההתיישבות המדהים הזה אף אחד לא יוכל למחוק מדפי ההיסטוריה.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
נעמי טפלו (אורח) הגיב ביום חמישי 8.9.16

מקסים ומרגש. תודה רבה!

הגב