כרמי אור
כרמי אור כרמי אור בת 38, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), נשואה באושר, גרה ביקיר בשומרון. מייסדת 'זוגיתא' יום שני 19.9.16 1 תגובות לפוסט 10151 צפיות

רוצה את הילדים שלי בבית

שוב אנחנו קמים לפני השמש. הרבה לפני. המואזין מסלסל ברקע וקול שופר נשמע והולך. קריר למרות הקיץ. תיכף יתחיל חורף ואז בכלל הכל יהיה חשוך יותר. בן אחד אני מסיעה לאריאל לעלות על האוטובוס של שש שאיתו הוא יגיע עד מפגש הבקעה, שם הוא יחכה עוד שעה לאוטובוס נוסף ומשם בהסעה לתוך הקיבוץ. הבן השני יצעד לכניסה ליישוב ויעלה בשש ועשרים על הסעה לעיר ויתפלל שלא תיקלע לאיזה פקק מוקדם. אני מתלבטת אם לצאת ולנצח את הפקקים או להישאר עוד שעה וללוות את הצעיר לבית הספר שבקצה הרחוב, ואז לעמוד שעתיים על ארבעים הק"מ שיש לי לעבור עד למשרד.

חינוך על ההר. מי חשב שיהיה ככה... בתמימותי, כשבנינו פה בית היה ברור לי שיש פה מערכת חינוך לתפארת. וכך היה עד סוף בית הספר היסודי – הכל דבש! מהמעון המדהים שעובד בשיטות של קיבוץ, דרך מערכת גנים - כולל גן שפה מיוחד - וכלה במנהלת בית ספר שהרימה במרחק הליכה מוסד ראוי לשבח עם פינת חי גדולה וכיתות קטנות עד כמה שאפשר, כולל כיתות משלבות של תלמידים מיוחדים שלא נדרשים לצאת מהישוב כדי לקבל מענה ראוי. אבל זהו. בכיתה ז' נגמרות האפשרויות. יש רק ישיבה תיכונית אחת ושתי אולפנות. אין בתי ספר מקצועיים, אין מסגרת למחוננים, אין מקומות למאותגרים לימודית – פשוט אין. ואז מה עושים? מתחילים לכתת רגליים, לחפש רחוק.

שומרון שלם ואין בית ספר אחד לבנים שאינו "ישיבת תיכונית". בישיבה יש לטעמי יותר מדי שעות לימוד והרבה טפל שהופך להיות עיקר, אבל זה כבר נושא למאמר דעה במקום אחר. וילדיי שלי, זה לא מתאים להם, הם מחפשים מקור מים חיים לגמוע דרכו את העולם, ואני איתם. אז ירדנו מההר לחפש משהו אחר. וזה רחוק ומסורבל אבל מחייה את הילדים ופותח את הלב.

יש לי כבר הוכחה שאפשר לעשות בגרות עם שעתיים לימוד ביום. תקראו את הטורים הקודמים שלי על רגבים ותבינו שזה אפשרי להעניק לכל ילד את הזמן והמעוף ליצור ולהתפתח. הבכור שלי חקלאי מדופלם, חורט בעץ, בונה שבילים, חרוץ ושזוף והיה המאושר באדם לחזור ללימודים בתום החופשה. אבל למה לכל הרוחות הוא צריך להיות רחוק כל השבוע? למה אי אפשר לייצר מערכת חינוך פתוחה גם באזור שלנו? הילדים שיצאו מכאן חוזרים מאושרים כי כל אחד מצא את מקומו הייחודי, אבל המחיר כבד - כבר מגיל 14 מבלים שעות רבות באוטובוסים וישנים מחוץ לבית. יש לזה גם צדדים חיוביים כמו עצמאות, שמחה ואחריות, אני מתגעגעת והם מתגעגעים ואין מה לעשות איתם בחטיבת הביניים כי הפתרונות מתחילים רק בט' והסיפור הזה עולה המון כסף, המון.

עצוב לי שדווקא פה על ההר, ביישובים שמלאים בילדים (כל שכבה ביישוב מונה כמעט מאה ילדים וילדות) - לא נמצא פתרון. וזה לא שלא ניסינו. ניסינו להאריך את הלימודים בבית הספר המקומי לכיתה ז' ח', ניסינו לפתוח את אזורי הרישום וליצור תחרות ובידול וגם ניסינו להשפיע על רוח המוסדות הקיימים. אבל הממסד לא מעוניין בתזוזות, ואם להיות כנה, גם הרבה הורים לא רוצים שהבן שלהם יהיה "שפן נסיונות" במסגרת חדשה, ומעדיפים להוריד את הראש ולקבל את מה שנוח וקרוב ומסובסד במקום לעשות מעשה ולשנות. ככה אנחנו, דור עייף. גם אני התעייפתי.

וזה שובר אותי. כל שנה עוד קצת. זה כבר הבן השני שאני עוברת איתו את המסע של חיפוש מסגרת מתאימה ולא בא לי לעבור עם השלישי. אני ממש רואה את עצמי מחפשת מקום אחר לגור בו בעוד שנתיים-שלוש כשאדרש שוב לשלוח ילד לכיתה ז' מחוץ לחממה של היישוב. אמילי עמרוסי כתבה על זה בשבועות האחרונים כשעזבה את ההר שלה לטובת העיר והזדהיתי עם כל מילה. מבאס אותי לנסוע בפקקים או לקום בחושך כדי להימנע מהם, מבאס אותי שבלתי אפשרי למצוא עוזרת או מטפלת, מבאס אותי שאני לא יכולה פשוט לקפוץ להביא אוכל מזין לארוחת ערב או לקחת ילד לרופא בלי לנסוע חצי שעה לכל כיוון. אבל עם כל זה הסתדרתי, עד שהגענו למשוכת החינוך, וזה שבר אותי. מיציתי את המאבק על הילדים שלי. מיציתי את השבלונה האחידה שלא השתנתה מאז שנות השבעים וכבר לא מתאימה, ובעיקר מיציתי את ההתעסקות עם זה.

מערכת החינוך בארץ זקוקה לרענון משמעותי. מערכת החינוך התיכונית בשומרון זקוקה להתפקחות משמעותית עוד יותר, כי אני פשוט רוצה את הילדים שלי בבית, ישנים מספיק, אוכלים טוב, מנהלים חיי חברה ותחביבים ומחייכים... כזה, פשוט...

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
בשמת (אורח) הגיב ביום חמישי 22.9.16

גם אני רוצה את הילדים שלי בבית.
כשהבכורה הגיעה לגיל תיכון, בקושי רב הצלחתי להשלים עם שני הלילות הקבועים שבהם היא נשארת באולפנה.
בכל לילה כזה הייתי מוצאת את עצמי מסתובבת באיזור החדר שלה, לא מוצאת מנוח.
כשחזרה למחרת, התרגשתי כאילו נסעה לשבוע.
אחריה יש לי עוד ארבעה בנים, ובת נוספת לקינוח.
הבנתי שחייבים לתת לבנים אפשרות להישאר בבית.
בעזרת השם, הצלחתי לאסוף קבוצת אנשים שיקדמו ביחד איתי הקמת ישיבה/ תיכון בשילה.
בר"ח אלול זכינו לפתוח את ישיבת "לב חדש" בשילה- ישיבה עם חצי פנימיה, המאפשרת לבנים לחזור הביתה ויחד עם זאת לחוות עצמאות, חיי חברה ושמחה על האפשרות לחוות גם וגם...
במחזור א' לומדים 15 בנים חמודים מאיזור גוש שילה.

אני מאמינה שאנחנו מצליחים לצאת מהשבלונה שעליה דיברת, לכן קראנו לישיבה "לב חדש".
נשמח שתבואו לראות אותנו, כשיהיה רלוונטי, יקיר ממש בטווח סביר.

הגב