מירי מעוז-עובדיה
מירי מעוז-עובדיה מירי מעוז-עובדיה, נשואה לשלמה, אמא של נוה ומתגוררת בישוב נווה צוף. עובדת כרכזת דוברות חו"ל במועצה אזורית מטה בנימין יום חמישי 22.9.16 3 תגובות לפוסט 8253 צפיות

אחר צהריים ברמאללה

יש הזדמנויות בחיים שאם חושבים עליהן יותר מדי אפשר בקלות לפספס את הרגע ולוותר עליהן. תמיד הייתי מאלה שחושבים יותר מדי, אבל השבוע עמדה בפניי הזדמנות חד פעמית, נפתחה לי דלת לעולם שנמצא כל-כך קרוב ועם זאת כל כך רחוק, ולכן עם חשש כבד החלטתי ללכת עם הלב ולהיכנס לתוכה.

כך קרה ששיחה של שעה עם משלחת תיירים מארה"ב במלון אמריקן קולוני בירושלים, הובילה להזמנה לא צפויה - "בואי תצטרפי אלינו לסיור ברמאללה, יוצאים עוד שעה, יהיה מרתק". האינסטינקט הראשוני שלי היה לסרב בנימוס. אבל כשחשבתי שוב כדי להבין האם זה יהיה דבר מטורף לעשות או לא, נזכרתי שרוב המשלחות שאני פוגשת מבקרות ברמאללה באופן קבוע, שיש עיתונאים זרים שאני מכירה שגרים מבחירה ברמאללה ולא בירושלים. המדריך הישראלי שהזמין אותי הוא בחור נחמד שיש לי איתו היכרות מוקדמת, והוא ביקר ברמאללה פעמים רבות. ופתאום ההזמנה החלה להישמע יותר נורמטיבית. חיפוש מהיר בגוגל מעלה טורים של ישראלים מוכרים שונים שביקרו בעיר. ולכן, לאחר סבב התייעצות מהיר עם בעלי לוודא שהוא לא יהרוג אותי, עם איש ביטחון לוודא שברמאללה לא יהרגו אותי, ועם חבר שהיה שם גם כן עם קבוצה ויצא בשלום, החלטתי שהסקרנות גוברת על הפחד והודעתי שאני מקבלת את ההזמנה.

השלטים שבדרך אומנם מזהירים את אזרחי ישראל מכניסה לשטחי הרשות, אבל למה אם לא לעת כזו עומדים לרשותי האזרחות הבריטית והמראה-הלא-ישראלי שלי? נפרדתי לשלום מכיסוי הראש, הזכרתי לעצמי שאני פה כתיירת עם אזרחות זרה, ויצאתי לדרך עם האוטובוס ועליו פנסיונרים חביבים מרחבי ארצות הברית, ושני מורי דרך, האחד פלסטיני והשני ישראלי.

הביקור היה מאוד אינפורמטיבי ומאיר עיניים מבחינות רבות, אבל הנסיעה לרמאללה והשהייה בעיר זכורות לי בעיקר כמבול של תחושות. הבהלה והפחד מתחלפים מהר מאוד בפליאה מהנוף העירוני המשתנה. כשעוזבים את נופה המוכר והמטופח של ירושלים, מגיעים למן איזור מעבר מורכב, מוזנח ומלוכלך של פאתי רמאללה, שטח C שמשום מה כלול בריבונות עיריית ירושלים על אף שהוא נמצא מעבר לגדר.

זה שטח אפור שנפל בין הכיסאות, ולכן תושביו לא מקבלים שירותים לא מרמאללה ולא מירושלים, והרחובות נראים בהתאם. פתאום הנוף העירוני מתחלף שוב, הסביבה מטופחת אבל באופן שונה מירושלים, ואני קולטת שאנחנו באמת ברמאללה.

בניינים יפים וחדשים מתנוססים מכל עבר, לצידם שלטים באנגלית ובערבית ושדרת עצי דקלים יפה מפרידה בין הנתיבים. אנחנו נוסעים בדרכים עוקפות כדי לא להכניס את האוטובוס לפקקים של מרכז העיר, ממש כמו אצלנו. וכך בכבישים ההיקפיים, בין הבניינים, המדריך מצביע על בתים מרוחקים על גבעה ואומר לי - "הנה פסגות". ואני חושבת לעצמי על כל הפעמים שאני עומדת בפסגות עם קבוצות, מצביעה ואומרת - "הנה רמאללה". במשך כל המפגשים האלה תמיד הרגשתי שרמאללה היא מושג מרוחק. דיברתי על כמה שהיא עיר מודרנית ויפה (ממה ששמעתי) ושהאנשים חיים שם טוב, והנה אני נוסעת בכבישים שלה ונוכחת שהיא באמת כזו.

אחרי שעברנו את האזור הצפוף של מחנה הפליטים קלנדיה אנחנו מגיעים לרבעים העשירים שבהם הבנייה חדשה, הכבישים מרווחים וגדולים, צמתים מרומזרים בכל מקום, אבל בין הבניינים שפכי עפר וזבל. תודעה סביבתית שונה. פתאום רמאללה הופכת לעיר נורמטיבית לכל דבר, שיש לה שכונות ורחובות, ומרכז העיר, ואזור של הממשל. בצד המערבי שלה רואים את שפלת החוף ונצנוץ של הים, ממש כמו מחצר ביתי.

 

רמאללה היא בדיוק מה שהבטיחו לי כל המשלחות שפגשתי בעבר. עיר מודרנית, עמוסה, מתחדשת. תל אביב הפלסטינית? אולי, אבל לא ממש. אי אפשר לשכוח ולו לרגע שאני נמצאת בעיר פלסטינית. עיר שהיתה פעם עיירה מנומנמת אבל הפכה לעיר בירה, עיר מחוז. עיר שהמנטליות הערבית שלה ניבטת מכל עבר, אבל באותו זמן עיר שבה בחורה בלונדינית כמוני יכולה להסתוות בקלות כי היא מלאה במבקרים, תושבים זרים, עמותות שפועלות בעיר.

 

סיבוב קצר באזור המרכזי כולל הסברים על הכיכרות, כיכר ה"טיימס סקוור" של רמאללה, כיכר אל מנאר המוכרת עם ארבעה פסלי האריות, ושוק שאליו לא נכנסתי אבל מזכיר מאוד את שוק הכרמל הצפוף. אפילו חנות של המותג "מתאים-לי" נצפתה מרחוק. אני מדמה לעצמי את העיר הזו לעיירה ערבית בגליל ונרגעת קצת. אם שם אני יכולה להסתובב ברוגע עם קבוצה, אז למה פה לא. ובאמת האנגלית הבריטית שלי מאפשרת לי לשוחח בקול ובחופשיות, ואני עסוקה בלבחון את כל מה שקורה סביבי. מהבניינים היפים, לשמות החנויות, האופנה הנשית בחלונות הראווה, נשים שחולפות על פניי עם גופיות ומכנסיים אבל גם נשים עם לבוש מסורתי מלא. המסחר ברמאללה מתנהל בשקלים, והפירות נמכרים בארגזים המקוריים ממושבים וקיבוצים ישראליים. ובאמת נחמד להסתובב שם.

באחת הכיכרות המרכזיות ניצב אוהל מחאה עליו מתנוססות תמונות האסירים הפלסטינים שכלואים בבתי הכלא הישראליים. באמצע ניצבת תמונתו של מרוואן ברגותי שכנראה יתמודד בבחירות הבאות "ויעמיד את ישראל במצב מאוד מוזר" לדבריו של המדריך הפלסטיני.

ברגע אחד אני נזכרת בישראליות שלי, בעובדה שמתקיימות במרחב אחד שתי תפיסות עולם שונות מאוד לגבי הארץ, המצב, דמויות המפתח. המדריך מדבר על מרוואן ברגותי כדמות נערצת ברשות. מאהל המחאה של האסירים מראה עד כמה העולם הפלשתיני גאה בדמויות האלה. קברו של ערפאת מנציח איש חזון אהוד, בן גוריון של הפלסטינים. אני מתקשה להביא את עצמי להצטלם ליד קברו של האיש, שעבורנו הוא לא פחות מטרוריסט ושופך דמים.

המשלחת אליה הצטרפתי נמצאת בסיור "דו-נרטיבי", ולכן המדריך הישראלי לא מדבר ליד הקבר, אבל באוטובוס בהחלט נותן את הפרספקטיבה הישראלית, גם אם בעדינות, וקורא לטרוריסט בשמו. רמאללה עצמה כל כך נורמלית, בתוך גבולותיה, אך מי שנכנס ויוצא מהעיר ונתקל במחסומים מוקף באותה תודעת כיבוש שאופפת את הפוליטיקה הפלסטינית. קל לשכוח שהסיבה לנוכחות הצבאית הכבדה היא האיום המוחשי לחייהם של ישראלים, וככה אני מבינה איך הביקור ברמאללה מוכר בקלות את האשליה שמדינה פלסטינית יכולה להתקיים פה לצד מדינה ישראלית. האם זו באמת אשליה כמו שאנחנו טוענים?

השהייה שם כל כך נורמטיבית ונעימה שהיא מבלבלת אפילו אותי, מתנחלת מבטן ומלידה.

אני מזכירה לעצמי שאם הייתי נכנסת בזהות האמיתית שלי, ישראלית תושבת אחד מיישובי מבנימין, לא הייתי יוצאת בשלום, וכל הסיבות לחששות הראשוניים שלי היו מוצדקות לחלוטין בסיטואציה כזו. בשיחה עם הפוליטיקאי הפלסטיני הבכיר, שגם היא מרתקת בפני עצמה, אני נאלצת לחשוף מקום מגורים כחלק מסבב ההיכרות ובוחרת בירושלים. מילדות אני מחוברת אליה בקשר חזק, והתגוררתי בה כמעט שלוש שנים, כך שהירושלמיות שלי עדיין זכורה לי היטב. ובתור הירושלמית, הבכיר מבקש לשמוע ממני את השאלה האחרונה לפני חתימת המפגש. אני פה בביקור אנושי ולא פוליטי, ולכן מעניינת אותי הפרספקטיבה האנושית, ואני שואלת מה דעתם של האנשים ברחוב, מבוגרים צעירים בני גילי. הוא שמח מאוד על השאלה, וענה תשובה ארוכה ומעניינת שממנה זכורות לי רק חמש מילים: "Listen, they don't like you". הוא הסתייג ואמר שלא מדובר בי אישית, בחורה הריונית מקסימה (תודה על המחמאות) אלא בישראלים בכלל. כמובן שהוא תולה את האשמה בעובדה שאנחנו כובשים, אבל באותה קלות הוא שוכח להזכיר שהאיבה התפתחה פה לפני 1948, וטוען שלפני כן כולנו חיינו פה יחדיו בשכנות טובה, מוסלמים פלסטינים, נוצרים פלסטינים ויהודים פלסטינים. התעמולה הפלסטינית נעימה לאוזן, אך היא בטח עובדת יותר טוב על מי שלא מכיר את ההיסטוריה על בוריה. וחוץ מזה, שאר המילים שלו קופצות מעל ראשי ולא נכנסות פנימה, הפלסטינים שאני פוגשת דווקא כן מחבבים אותי חרף הידיעה שאני מתנחלת. 

השימוש החוזר בביטויי הכיבוש והקולוניאליזם הישראליים קצת מתישים אותי, אבל אני כן מרחמת על האנשים בעיר הזו, שרואים את הים מרחוק ולא יכולים לבקר בו, לא יכולים ברגע להחליט שבא להם על חופשה ברודוס ולקפוץ על מטוס משדה התעופה. שכדי להיכנס לירושלים נאלצים לעבור שעות של בידוק, שיש להם געגועים לחבל ארץ רחב שהיה פתוח בפניהם בעבר ובתודעה הלאומית הוא הבית שלהם. מצטערת בשבילם שהמלחמות והפונדמנטליזם שלהם עצמם הורסים כאן כל חלקה טובה. כי מה לעשות, שעם כל ההבנה שהצלחתי לגייס למצוקות שלהם, אי אפשר לחיות בשלום ולעשות שלום עם עם שגיבוריו הלאומיים הם רוצחי המונים.

קברו של ערפאת מחוץ למוקטעה

בדרך החוצה אנחנו שוב רואים מרחוק את הנופים המוכרים מעבר לבתיה של רמאללה, תחילה את דולב וחרשה ומישור החוף מאחוריהם, ואחר כך יורדים למטה בדרך ביר זית ומתחברים חזרה לכביש המוכר שלי, כביש חוצה בנימין. כשאני ברמאללה אני תוהה איך אפשר להרגיש בארץ זרה כשאני מוקפת בנופי מולדת מכל עבר. וכשאנחנו יורדים בכביש המתפתל מטה מביר זית, אני נזכרת בזיכרון היחיד שיש לי טרם אוסלו, והוא העלייה בכביש זה בדיוק בדרך לירושלים, ואני מרגישה שאני יכולה לנשום לרווחה, לא כי השתחררתי מהפחד אלא כי חזרתי הביתה.

חשבתי שהביקור ברמאללה ישאיר אותי עם הרבה שאלות פתוחות, אולי אפילו יערער לי קצת את תפיסות העולם. אבל מצאתי את עצמי תוהה איך באמת המוחלטת שלי נכנסות גם אמיתות של אחרים. הביקור ברמאללה ערער לי את ה"איך" אבל לא את ה"למה". המולדת והבית שלי נשארו כשהיו, וכך גם האמונה המוחלטת בזכות שלנו לחיות פה. אבל אולי כדי להיות קצת יותר קרובים ל"איך" הנכון צריך לצאת מהקופסה של פתרונות חד משמעיים כי שום דבר הוא לא חד משמעי במרחב הזה. אפילו העובדות והמספרים פה ניתנים לפרשנות. ואולי לקרב את הימים שבהם ביקור לא מוסווה של מתנחלת ברמאללה או של אנשי רמאללה אצלנו יכול להיות הגשמה קצת יותר נכונה של הביטוי "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". אנחנו לא צריכים לחיות תחת אותה גפן בדיוק, אבל אולי להיות מסוגלים לחיות זה לצד זה באותו כרם, כשאפשר לקפוץ לבקר מידי פעם בחלקתו של השני ללא חשש, זה מה שיקרב אותנו למציאות טובה יותר.

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
יקי פריד (אורח) הגיב ביום שישי 23.9.16

סיור מרתק. המסקנה אליה הגעת נכונה ותלויה רבות במדיניות החלטית של ישראל לספח את יהודה ושומרון.

הגב
דורון גלבוע (אורח) הגיב ביום חמישי 13.10.16

בעיני זה חוסר אחריות ממדרגה ראשונה כלפייך ,כלפי הסובבים אותך...את לא אזרחית חוץ את ישראלית תושבת בנימין .. וזו דוגמא רעה לבני נוער וצעירים ובמיוחד שאת חלק מהמערכת ....
מקוה שתפרסמו את דברי ולא תצנזרו

הגב
מירי מעוז-עובדיה (אורח) הגיב ביום רביעי 19.10.16

שלום דורון, אני מעריכה את תגובתך, אך אני חולקת עליך. כל המשלחות מחו“ל שאני פוגשת, במסגרת תפקידי, מגיעות לאחר ביקור ברמאללה או עיר פלשתינית אחרת, ובעיני זו חובתי כדוברת לדעת מה אומר הצד השני בשביל להיות מסוגלת לייצג את ההתיישבות כראוי ולענות לשאלות קשות שעולות כתוצאה מהביקורים שם.

הגב