מוריה לוריא
מוריה לוריא אם לשלושה, מגדלת את הילדים וקצת מטפלת באומנות. נשואה לאבי, משרת בקבע, תושבת איתמר יום ראשון 9.10.16 אין תגובות 2511 צפיות

ארבע תמונות עם שמעון פרס

שמעון פרס נפטר. לוויה ממלכתית עם הרבה נציגים מכל העולם. אנחנו יושבים בבית ובעלי, אבי, מעלה סיפורים רבים על חייו הנפגשים עם שמעון פרס. אני כותבת.

פרס, שהשפיע רבות על חיי המדינה, השפיע ממש על החיים האישיים שלו. ארבע תמונות צפות מהזיכרון.

 

תמונה ראשונה

בשנת 1968 מגיע פרס כשר בממשלה לנאום בפני הקהילה היהודית בדרום אפריקה. בקהל יושב שמעון נוסף - שמעון פוליבה, סבא של בעלי. הסב היה ציוני נלהב שנפתולי החיים היהודיים מיקמו אותו באותה העת באולם ההרצאות בדרום אפריקה.

 

שמעון פוליבה נולד באוקראינה ועלה בשנות העשרים לארץ ישראל יחד עם הוריו. הם חיו בתל אביב, ושמעון הצעיר אף השתתף מידי פעם ב"עונג שבת" המפורסם בביתו של ביאליק המשורר הלאומי.

בסוף שנות השלושים הלך שמעון פוליבה הצעיר בעקבות אחיו המוזיקאי לדרום אפריקה. הוא השתלב בקהילה היהודית ואף לחם במלחמת העולם השנייה על אדמת אירופה במדי צבא דרום אפריקה. הוא לא תכנן להשתקע בגולה. הציונות הייתה בדמו, וגם כשהקים משפחה, אשתו ובנותיו ידעו תמיד שבעתיד יעלו לארץ ישראל. אבל שמעון הפרגמטיסט רצה לעלות לארץ כשיבשילו התנאים ותהיה לו דרך ראויה להתפרנס.

לצדו באולם ההרצאות בדרום אפריקה ישבה והקשיבה לשמעון פרס אמא של בעלי, רחל. בחורה צעירה בת 17, דעתנית וציונית נלהבת (איך אפשר שלא במשפחה כזו).

האווירה בין השניים היתה מתוחה מזה זמן מה. רחל רוצה מאד לעלות לארץ מיד כשתסיים את הבגרויות, היא לא רואה את עצמה במקום אחר מלבד ארץ ישראל. שמעון אביה לא מוכן לאפשר לה לעלות, היא צעירה מדי לדעתו. הוויכוחים בבית קשים. הוא מנסה להסביר לה מה המשמעות של לעלות לבד לארץ זרה. היא לא מוכנה להקשיב. חיה את החלום. יושבים שניהם ומקשיבים לשמעון פרס מרביץ בשומעים ציונות וערכים. השיחה מאוד חשובה לרחל, כי עיקר המטרה של פרס באותה שיחה הייתה לשכנע צעירים (והוריהם) לעלות ארצה ולהיות סטודנטים במדינת ישראל. פרס דיבר בלהט על חזון וערכים, דיבר על מדינת ישראל הצעירה ומה ההזדמנויות שהיא מאפשרת לצעירים שיגיעו אליה.

הדברים נופלים על אוזניו הקשובות של הסב, ולאט לאט ליבו נפתח. הדרך הביתה מתוחה, וכשהם מגיעים לביתם אומר שמעון לרחל בתו, שלמרות גילה הצעיר היא יכולה לעלות לארץ ישראל במסגרת ההכשרה של בני עקיבא. ההתרגשות עוטפת את כולם, ובעיקר את אמא של בעלי. 

שמעון פרס הוא שהביא למהפך בדעתו של אביה, ואיפשר לחלומה להתגשם. בלעדיו, כנראה שבעלי לא היה פה.

 

תמונה שנייה

 בשנת 1975 מאשר שמעון פרס כשר ביטחון לפלוגת העבודה בהר בעל חצור להתיישב במחנה ירדני נטוש בסמוך להר. פלוגת העבודה הוקמה כדי להקים יישוב. הדרך הייתה לעבוד בבניית הגדר בבסיס הצבאי שעל הר בעל חצור, וכך להשתקע באזור. לילה אחד, העובדים לא נוסעים בחזרה את הדרך לירושלים אלא נשארים לישון בבסיס הירדני. שר הביטחון שמעון פרס מאשר להם להישאר, ובעצם מאשר בכך את הקמת הישוב עפרה. ללא שמעון פרס, אולי עפרה לא הייתה מוקמת באותם ימים.

עפרה היא תבנית נוף מולדתו של בעלי, נופיה ואנשיה עיצבו את אישיותו ועשו אותו מי שהוא.

ללא שמעון פרס שאישר את עפרה היה אדם אחר, וכנראה חייו היו חיים שונים בתכלית.

 

תמונה שלישית

בחצי הראשון של שנות ה-90 פרס נוסע לאוסלו במטרה להביא שלום. הוא בוחר בדרך של לרומם את מנהיגי הטרוריסטים של אש"ף ולהביאם לארץ ישראל, וגם ללב הקונצנזוס הישראלי והעולמי.

בעקבות זאת הטרור משתולל. אלפי הרוגים במהלך השנים. ארז רונד, חבר מעפרה - נרצח, גם הגננת נועה אלון ועוד רבים נוספים.

החיים של כולנו משתנים.

ואולי חמור מכך, זה המסע שעשה בעולם ושיכנע שהם לא רוצחים בעצם, והדרך היחידה לשלום זה לתת להם ודווקא להם מדינה ביהודה ושומרון. לשנות את התפיסה הזו כיום בארץ ובעיקר בעולם זה קשה עד כמעט בלתי אפשרי. זאת למרות שאנחנו כבר לא בשנות ה-90 והדעת, ההיגיון וגם הניסיון מלמדים שזו לא הדרך לשלום, ושיש כנראה דרכים טובות יותר להגיע לשלום המיוחל. לכן כשאני שומעת על משלחות שועי העולם המגיעים ללוויה אני לא שמחה ולא ממש גאה על הכבוד הניתן לאיש ולמדינה, אני מבינה שזה עוד שלב במאבק על תפיסת העולם הזו. הם מגיעים כדי לחזק את החזון של פרס לשלום.

 

תמונה רביעית

בשנת 2013, לקראת סוף הכהונה של פרס כנשיא, מגיע בעלי לבית הנשיא להיות שותף בקבלת תעודת הצטיינות לגדוד המילואים שלו. הוא יושב בקהל ומקשיב לפרס מדבר על ציונות יותר מ-40 שנה אחרי שסבו ואמו ישבו והקשיבו לו אי שם הרחק בדרום אפריקה. אני בטוחה שהתוכן היה שונה וגם הסגנון והקצב. כשהנשיא יצא מהאולם הוא עובר לידו ולוחץ את ידו. הוא רוצה לומר לו שבזכותו הוא כאן. שנייה של היסוס והוא כבר עבר ללחיצת היד הבאה ולתצלום הסלפי הבא (האמת, שהוא הזכיר לו פלקט שמצטלמים איתו יותר מאשר את האיש עצמו).

אם היה מספיק לומר לו את הדברים, אולי הוא היה עוצר, מחייך, חש קצת נחת. ואולי לא, אולי יש רבים כמוהו ואולי לא עליו היתה גאוותו.

ללא ספק שמעון פרס הוא איש גדול בקנה מידה היסטורי. אומרים שהיה לו חשוב מאוד איך ייכתב בדפי ההיסטוריה. היסטוריונים צריכים פרספקטיבה רחבה מאוד כדי לחוות דעה לכן עדיין לא ברור איך יישפט בבוא הימים (למרות שנראה לי שההיסטוריה תקרע אותו לגזרים). מה שלי ברור, שבדפי ההיסטוריה של בעלי יש לו מקום רב. 

יהי זכרו ברוך.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה