כרמי אור
כרמי אור כרמי אור בת 38, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), נשואה באושר, גרה ביקיר בשומרון. מייסדת 'זוגיתא' יום שלישי 8.11.16 2 תגובות לפוסט 6000 צפיות

שבע שנים והודו אחת

חמש בבוקר, רסיסים ראשונים של שמש, מתעוררת למשמע קול חבטות במרפסת. אחד אחרי השני הם נוחתים ומקפצים הלאה למרפסת הבאה. חמישה קופים אפורים גדולים ושנים קטנים בעקבותיהם. לא מצליחה לחזור לישון. הולכים לישון מוקדם פה בהודו. מרגע שיורד החושך, אנחנו מתכרבלים בחדרים, קוראים, משחקים קצת ושוקעים בשינה אחרי יום טיול. אז גם מתעוררים מוקדם.

שבועיים וחצי של משפחה. 

האמת, רצינו לקפוץ לשבוע באירופה בקיץ, אבל כל כך הרבה תיאומים בין מחנה בני עקיבא של האמצעי לקייטנה של הצעיר לעבודה של הבכור, שוויתרנו. אחר כך חודש מילואים של האיש ואז כבר נהיה קריר באירופה ולא התחשק. אז הודו. קטע איך למרות שהכרטיסים עולים פי שלוש וצריך וויזות חיסונים וביטוח, נשארים באותה מסגרת תקציב כמו שבוע באירופה. ככה זה כשאפשר לאכול, חמישה אנשים, ארוחת צהריים בחמישים ש"ח בסה"כ ולישון שבוע שלם בשלוש מאות ש"ח לשני חדרים עם מטבח צמוד. אפילו ראפטיג מטורף של 12 ק"מ עולה פחות ממנת פלאפל ושתייה בארץ.

הילדים אינם מורגלים בטיסות. ההתרגשות בשיאה. למרות טיסת לילה, הם לא ישנים הרבה. נוחתים במוסקבה. ארבע מעלות. המדריכה מחכה לנו בתחנת הרכבת. קבענו איתה מראש בוואצאפ. היא מתגלה כאוצר אמיתי. מסיירים בכיכר האדומה ומספיקים לתפילת יום טוב שני בבית הכנסת המרכזי המפואר. ארוחת בוקר בקור של הסוכה וממשיכים בסיור עד שצריך לחזור לשדה התעופה. הצעיר מתברר כגיבור אמיתי. לא מתלונן על ההליכה הארוכה והסיור באנגלית (כמובן מתרגמים לו הכל). בטיסה הבאה כבר נרדמים קצת יותר. נחיתה רכה בדלהי. מעבירים סט של 4 מינים לזוג צעיר שביקשו במיוחד שנביא להם. עולים על רכב גדול שיסיע אותנו עשר שעות לדראמסאללה בצפון. רוב הנסיעה ישנים. מתעוררת לנופים מוכרים. הייתי כאן לפני שבע שנים. נסעתי באותה דרך, אבל על רקע אחר לגמרי. היה אז חודש אלול ונסעתי לבדי לצפון הודו עם תרמיל קטן וסוכריה על מקל. אין לי מושג למה דווקא לשם, אבל הייתי חייבת לברוח לרגע כדי לשבת שבעה על חיי כפי שהכרתי אותם

כאן, בהודו, לפני שבע שנים, כשאני מותשת וכאובה, הכרתי כמה אנשים יוצאי דופן. איציק הוא אחד מהם. היום, כמו אז, יש לו מרכז ישראלי וגסט האוס במעלה ההר. איש מיוחד ואצילי שמחלק את חייו בין ישראל והודו. מציל ישראלים שנקלעו לצרות בארץ הענקית הזאת ומחזיר אותם הביתה. הוא לא נמצא עכשיו במרכז כי נסע דרומה להציל בחור שהסתבך. אבל הוא משאיר לנו חדרים מתוקתקים, מטבח כשר, נוף עוצר נשימה ושני עובדים שבאים לעזור לנו עם התיקים מהמונית. כל חמש דקות שולח עוד וואצאפ לבדוק שהכל בסדר. כשיש חברים בהודו, הכל יותר קל. יש לו מספרי טלפון של אנשים אמינים, וכבר מהארץ, שבועיים לפני הנסיעה, סגרנו את רוב הדברים.

שבת סוכות. סעודות בבית חב"ד. הם מאושרים לראות אותנו כי יש לנו שני בנים מעל גיל ברמצווה ואנחנו שלושה למניין. כבר סוף העונה פה. הם מספרים שבראש השנה היו בכפר יותר מאלף ישראלים אבל עכשיו כבר קשה להשיג מניין. הילדים מתגייסים ומגיעים לכל התפילות, גם בשמחת תורה וגם בשבת הבאה, ואני מגשימה כמה רגעי נחת (בבית אין סיכוי להעיר אותם בשבת בבוקר). מתבוננת מהצד בגברברים שלי יושבים ליד אישי היקר ומתמוגגת. מסתבר שכל הכוחות נמצאים בהם, כל האהבה קיימת ומחכה לרגע הנכון לפרוץ. וכשהם יושבים מול ארון קודש צנוע, על הר בהודו, הם יכולים להאיר את האור האמיתי שלהם ולא לחסות בצילם של אילנות גבוהים מהם. הם קורנים. בחולצות הלבנות החדשות ובשרוואלים שקנו בשוק הם נראים כמלאכים. עוצמת עיניים, שומעת את קולם מבקיע שערי שמיים ומתרוננת.

שבוע שלם עובר בנעימים. עולים במסלולים למפלים מרהיבים, מסיירים באתרים טיבטיים, צובעים מנדלות, משחקים טאקי וקוראים בשמש הנעימה. הילדים מכירים את סיוון, השפית הישראלית שנמצאת בחדר לידם. יחד עם עוד זוג חיילים משוחררים, נעה וניסים המתוקים, ולאה, סטודנטית בחופשה, הם מקבלים רשימת קניות מפורטת ויורדים לכפר. אחרי חצי יום הם חוזרים עם השלל וסיוון מנצחת על מלאכת הבישול. הכל יש כאן, ובשפע. הוכנו מנות צמחוניות מעולות כולל קינוחים, שהספיקו לכל החבורה ליומיים. כמובן שהושארו קופסאות בהקפאה למארח שלנו. תענוג להתכרבל במיטה בשעה מוקדמת ולשחרר את הילדים לשחק וויסט עם אנשים מתוקים עד אמצע הלילה רק כדי לקום לשקט של הבוקר ולגלות מרפסת מלאה בציורים וצמידים שהם הכינו.

בשבוע השני החלטנו להתמקם ברישיקש. גם כאן, דגן, אח של חבר שמקים פה מסעדה, מסייע לנו בהתמצאות ועצות טובות. חוגגים פה את חג האור – דיוואלי – ויש בלילות פיצוצים של זיקוקים במשך שעות. בהתחלה זה מרגש, מרהיב, מרתק. אחרי שעתיים זה מציק ומרגיש כמו בקרב בעזה (האיש מספר על חוויות מהצבא והדמיון). נהנים פה מהקדושה של העיר שלא מאפשרת להכניס אליה אלכוהול ובשר. מנעד האפשרויות שלנו מבחינת כשרות גדול יותר וכשמטיילים עם ילדים מתבגרים, האוכל הוא עניין משמעותי. נהנים מהנהר וחופיו וקופיו. פוגשים פה שוב את נעה וניסים וגם עוד משפחה עם ילדים בגילאים שלנו. מטיילים יחד.

אם חשבתם לרגע שהכל ורוד, דעו לכם שמריבות האחים, סממני גיל ההתבגרות ושאר מרעין בישין, לא נשארים בארץ. הם מקבלים משנה תוקף ומתפוצצים יחד עם הזיקוקים. מצד שני – מתי בשנים האחרונות יצא לי באמת להיות עם המשפחה בכזו אינטנסיביות ולראות אותם לעומק, לא רק להאכיל לכבס לנקות אלא ממש להיות יחד, לשחק, לקרוא, ללמוד קצת, להתחבק הרבה. שווה זהב.

והוא, האיש הטרי שלנו, מתמודד באומץ. רווק צעיר שלא בטוח שהבין את המשמעות של חתונה עם זו שיש לה שלושה ילדים, מתפקד ואוהב וחלק בלתי נפרד מהצלחת המסע. גם כשההוא עייף וזה רעב והשלישי סתם משועמם בנסיעה – האיש יודע להגיד לכל אחד את הדברים הנכונים ולהיות משענת או להעלם לרגע ולתת מרחב.

לא זוכרת המון פרטים מהמסע הקודם שלי בארץ המדהימה הזאת, אבל זוכרת כמה קטנה נסעתי. כמה לבד הילכתי. כמה דמעות שפכתי. וגם כמה אור מצאתי באנשים חדשים שנכנסו לחיי והצליחו לקלף אותי מהקליפות ולהיות איתי בכאב ובתקווה. חוזרת לפה שלמה יותר, מלאה יותר, עם ידיעה ברורה שהכל אפשרי.

בטיסה חזרה, כולם ישנים ואני כבר עמוק ברשימת המטלות לשבוע הקרוב. יש החודש המון הרצאות וגם כנס זוגיתא על כלכלה יישומית לזוגות צעירים. בקונקשיין מעלה לדף העסקי סרטון שלי קופצת מצוק אל תוך הגנגס וגם מבצע שווה לקראת הכנס ויודעת שקפצתי מהצוקים הנכונים, גם בלי לדעת מה מחכה לי למטה.

חזל"ש

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
2 תגובות לפוסט זה
יונינה (אורח) הגיב ביום רביעי 9.11.16

מרגשת כהרגלך. השראה גדולה, תודה!

הגב
נעמי (אורח) הגיב ביום ראשון 13.11.16

כמה כמה כמה מרגש! זה שיש "חיים" אחרי פרידה, זה שהילדים גדלים וזה עולם אחר מאשר להתעסק עם אוכל, מה להלביש, ואת מי להסיע לאן.
תהנו במשפחתיות החדשה-והמוכרת. אושר לכולם!

הגב