מיטל הרץ
מיטל הרץ בת 25, גרה בדֹלב מהיום שנולדה. יועצת תקשורת וחברת צוות הדוברות היישובי יום ראשון 27.11.16 אין תגובות 2236 צפיות

שומרים על הגחלת

לפני 15 שנים ישבתי בפעולת בני עקיבא וניסיתי לענות על השאלה הקלישאתית "מה הדבר היחיד שהייתי מצילה מהבית אם הוא היה עולה באש?", שאלה שהפכה השבוע מקלישאה למציאות, כשברגע אחד הפכנו לסצנה מסרט הוליוודי, ורק העשן שחונק את הגרון ומייבש את העיניים מוכיח לנו שזה אמיתי.

פקודת הפינוי הגיעה פעמיים. הפעם הראשונה הייתה בשלישי בערב, דקות בודדות אחרי שראיתי מחלון חדרי את האש אוחזת ביער המקיף את הישוב, מאירה את הלילה החשוך של ירח המבשר את סוף החודש.
אני דוחפת בחוסר סדר את המחשבים הניידים ואת כונן הגיבוי לתוך תיק גב, תוך כדי צועקת לאבא שלא יישכח את קלסר המסמכים שלו ושיינתק את הגז. אני יוצאת מהחדר ובהיסח הדעת סוגרת את הדלת של חדר הארונות, אולי עוד נחזור... אולי.


צילום: מיטל הרץ

הפעם השנייה הייתה כעבור שעתיים וחצי, כשכולם חשבו שנגמר ושאפשר לחזור בבטחה. גובה הלהבות ועוצמת הרוח הפכו את היציאה למרוץ נגד הזמן. האם אספיק להעמיס לרכב את מה שכבר החזרתי הביתה? כמה אצליח לסחוב ביחד?!
כשהחיילים דופקים בדלת כבר קשה לנשום באוויר המלא עשן, הם עוזרים לי לסחוב, אני מפקידה בידיהם את התיקים וחוזרת לתוך הבית. החתול כבר ברח קודם בבהלה, אבל הכלב הנאמן ששמר עלינו בשנים האחרונות מחכה שניקח אותו איתנו.

בפתח הבית נעמדת וזורקת מבט אחרון פנימה, הלהבות כבר מלחכות את דלת המרפסת והגצים עולים מסביב כמו זיקוקי יום העצמאות. אני יוצאת במהירות, ובדרך עוד זוכרת להוריד את פיוז החשמל. בראש המדרגות אני מסתכלת אחורנית, רואה את השכונה זוהרת בכתום ותוהה אם כשאחזור יהיה לי לאן.

אחר כך, כשאני מעבירה את הלילה בחרדה בבית של אחי הנשוי שגר בשכונה אחרת של היישוב, אני חושבת לעצמי שהשאלה הזו לא הגיונית. במהלך של חיים שלמים אי אפשר להחליט מבעוד מועד מה אתה מציל, זה אינטואיציה של רגע ולא תוכנה מובנית עם נתונים חד ממדיים.

חוסר המנוחה מקשה עלינו, ולפנות בוקר אנחנו יוצאים עם כוסות קפה ועוגיות לצוותי החירום התשושים, זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. ביום למחרת אנחנו חוזרים להעריך את הנזקים. עצים שחורים בצדי הדרך וריח כבד של נזקי האתמול מקבלים את פנינו. יש מבנים שנפגעו ותשתיות שניזוקו, והבית שלי – רק פיח ואוויר דחוס.

הדיווחים מרחבי הארץ ממשיכים להגיע, אבל אנחנו מתמקדים בגוש היישובים שלנו, ששרד בעבר ימים לא פשוטים.
בלילה הכרם בוער, בבוקר שני בתים נשרפים בטלמון ובערב מפנים ליתר ביטחון עוד שכונה בדולב. ואז מגיעה שבת ובמהלכה הדיווחים על נווה צוף. קשה להתנחם, קשה להבין, אבל בחסדי ה' אין פגיעה בנפש, וזו הנחמה העיקרית.


הכרם של שלומי מדולב. צילום: מיכל גלעדי


בית בטלמון

אנשי צח"י (צוות חירום יישובי) פועלים שעות נוספות. יש לי אמא בצוות, שני אחים נהגי אמבולנס - אחד מהם גם בצוות הכיבוי. הלילה היה הלילה הרביעי ברציפות שהם יצאו לשטח, כל אחד בתפקידו, מכבים הצתה חדשה או עוד התלקחות, מוודאים שהאורחים שהגיעו ליישוב לשבת החתן ולבר המצווה יוכלו לישון בשקט, מוכנים לקריאה הבאה.

כולם יודעים שהיכולת להמשיך ולתפקד אחרי הימים האלו היא רק כי אנחנו חלק ממשהו שגדול מאיתנו, שייכים לתהליך ארוך שבגללו אנחנו נאחזים בקרקע, נלחמים את המלחמה וממשיכים להאמין.

***

אנחנו לא אוהבים לדבר על הקשיים, מי אוהב? כמו בפייסבוק, אנחנו אוהבים להציג את היופי, את העזרה לזולת ואת הפסטורליות. הירוק בתוכו אני חיה 25 שנה הוא אהבת חיי. לקום בבוקר עם נוף להרים, לצאת מהבית עם מבט אל האופק ועל הים הגדול, ובימי שישי לשבת במרפסת עם כוס קפה, להתעטף בסוודר ולספוג את הנחת. האהבה הזו אולי בסכנה, אבל כרגע החוסן הקהילתי יציב ואיתן מתמיד.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה