אילנה דינר
אילנה דינר בת 34, אמא לארבעה ונשואה לאיש קבע שלא נמצא הרבה בבית.... עברה לאחרונה עם משפחתה מבקעת הירדן לטלמון, שם היא עובדת כרכזת תחום קהילה ותרבות. יום חמישי 1.12.16 1 תגובות לפוסט 3649 צפיות

עם בצל שריפה

איך אפשר לסכם במילים את הימים האחרונים? אני מוצאת את עצמי ברגע אחד של שקט, מרשה לעצמי להוריד את החומות והכל מתחיל לצוף. התחושות עולות ואני סוף סוף מתפנה לחוש אותן. אני מקבלת אותן בסוג של הקלה, אולי זה סימן שחוזרים לשגרה.

אחרי ימים ולילות של שגרת חירום, לחץ ועשייה בלתי פוסקת, אני יושבת לי מותשת, עוצמת רגע עיניים ופתאום הדמעות יורדות. אני עוצמת עיניים ואני רואה להבות, אני מריחה עשן, אני מרגישה את הרוחות העזות. אני מתחילה לעבד את החוויה, את העוצמה, את האחריות.

אני חוזרת ללילה ההוא, בין שלישי ורביעי, כשתושבי דולב ובנות האולפנה נמלטו מהיישוב ומצאו מחסה אצלנו בטלמון. את הבהלה הזו שראיתי על פניהם לא אשכח לעולם. הבהלה קצת נרגעת עם קבלת הפנים החמה והמחבקת של עשרות תושבים, שהביאו שמיכות ומטעמים, סחבו מזרונים ועזרו לקלוט ולהרגיע את תלמידות האולפנה, לצד תושבים שבאו לקבל את פני המשפחות שפונו מבתיהם ולהכניס אותן לביתם באמצע הלילה. נפעמתי מהנתינה העצומה בשעות לא שעות.

פחות מיממה מהתפרצות השריפה ביישוב דולב הסמוך זה הגיע אלינו. פתאום קריאה להגיע ולפתוח חמ"ל. הקפצת צוות החירום, פינוי שכונות. שליפת רשימות טלפונים ומפות. יצירת קשר עם כל המפונים ויישור קו שהם התפנו ולאן. יש רוחות חזקות, האש מתפשטת לכיוון שכונה נוספת. שוב מפנים שכונה. לאט לאט התושבים מצטמצמים לאזור אחד, מרוחק מהאש. האש מתקרבת לשכונת קרוואנים. כיתת הכוננות עוברת בית בית לוודא שלא נשאר שם איש. האש קרובה מאוד לחמ"ל. אנו יוצאים החוצה ומתלבטים אם לפנות את עצמינו ונפעמים רגע מהיופי. עץ ברוש שכולו מואר בכתום זוהר על רקע החושך. באמת מראה מרהיב. זה קטע עם האש, היא יכולה להיות כל כך יפה, מרהיבה, אך היא גם כל כך לא צפויה וקטלנית. כוחות הכיבוי המדהימים מצליחים להשתלט על האש, החמ"ל לא מפונה, וחלק מהמפונים חוזרים לביתם. צוות החירום מדלל כוחות ומתפזר איש איש לביתו לכמה שעות שינה מבורכות.

ואז הגיע יום חמישי בבוקר. לכאורה בוקר שגרתי. לימודים כרגיל לילדים לאחר לילה הזוי של תיזוזים. משפחות חוזרות ליישוב לאחר שנסעו לילה קודם. שקט בסביבה.

ואז פתאום יש עשן, אש תופת דוהרת לכיוון היישוב. מתחילים לפנות שכונה, נערכים לפינוי בית הספר, מקפיצים כוח עזר מתוך היישוב - נשים, גברים, בוגרים – כל מי שנמצא ויכול לעזור בכיבוי ובפינוי.  יש מחסור בכוחות וכבאיות כי כולם נמצאים בשריפה אחרת בכביש 443. כאוס בשטח. ופתאום אני שוב רואה את הבהלה שראיתי שני לילות קודם. מפנים את המעון ואת גני הילדים בהוראת כוחות הכיבוי. ילדים ותינוקות רכים עם בהלה בעיניים מובלים לבית חם ואוהב הרחק מהאש. גננות שומרות על קור רוח, סופרות כל ילד וסורקות את הגן, שרות לילדים בעת הפינוי, למרות שהבתים שלהן בסכנה. תינוקות על הידיים שזה עתה שלפו אותם משנת בוקר מתוקה, הוכנסו אף הם לבית חם ומקבל עד שנלקחו לביתם על ידי הוריהם. מתנדבות מגיעות לתת יד, להרגיע.

בחמ"ל כבר מקבלים את ידיעה ששני בתים נשרפו כליל. למשפחה אחת כבר הודיעו, אם המשפחה השנייה בדרך ליישוב והוטל עלי לספר לה. איך מספרים למישהי שכל הרכוש שלה כבר איננו? אך היא מדהימה אותנו, ואחרי חיבוק היא מודה שזה רק רכוש ואף אחד לא נפגע. היא זו שמחזקת אותנו, ואנחנו חוזרים לעשייה. מאתרים את כל הגנים, יוצרים קשר עם המפונים, מתעדכנים עם הכוחות בשטח ומתחילים לנסות לאסוף את השברים. עובדי המועצה מתייצבים אצלנו, מחזקים ותומכים ומתחילים לפעול אף הם יחד אתנו. לאט לאט מתחיל להגיע נוער לעזור. פורסים אוכל לצוותי החירום ולכוחות הביטחון. עוזרים בטלפונים, מקימים פינה חמה בחפ"ק של כוחות הביטחון. רכזי הנוער מארגנים אותם במשמרות לתצפיות בנקודות שונות ביישוב – מי שמזהה התלקחות או חשד למשהו מדווח מיד. זה מוכיח את עצמו, והם ממשיכים גם אל תוך הלילה. אני שוב נפעמת מהעשייה של החבר'ה האלו.

מתכוננים לשבת מתוחה. המון עבודות הכנה ומיפוי תושבים לפני כניסת השבת. מתכנסים להוראות במקרה של פינוי היישוב, אך תודה לאל שעבדנו לשווא והשבת בטלמון עוברת בשלום מעורב בשמועות שמגיעות מכיוון נוה צוף ולא נותנות מנוח. עוד באמצע השבת  אנחנו שומעים על התופת שם ומזדעזעים, אך בו זמנית נפעמים ומודים על הנס שאין נפגעים. מיד במוצ"ש מתעדכנים ושוב תושבי טלמון מתגייסים לכל משימה: הכנת מבנה לקליטת ציוד שעומד להגיע ממודיעין, צוות שמנקה וצוות נוסף שממיין. תוך כדי כל העשייה אני מקבלת הודעה מבחורה מדהימה שביתה נשרפה רק יומיים קודם: "מה אפשר לעשות? איך אפשר לעזור לתושבי נוה צוף?", ואני שוב נפעמת מהעוצמות. כל משימה, לא משנה מה גודלה, מיד יש מתנדבים רבים שרק רוצים לעזור.

ועכשיו, ברגע של שקט, כשכל כולי מותשת, תשישות פיזית ונפשית, כל כך הרבה תחושות עולות וצפות בבת אחת. לצד האדרנלין שמתחיל לזרום בעת מצב החירום, האחריות על הקהילה, הפחד על התושבים, חוסר האונים מול האש שמאיימת; גם הכרת הטוב לכוחות הביטחון, התפעלות על העם היושב בציון שלא מפסיק להתעניין ולתמוך, והודיה לה' שאין נפגעים בנפש. היום חזרתי מנוה צוף וסוף סוף הרשיתי לעצמי להרגיש את הימים האחרונים. הרשיתי לעצמי סוף סוף להתפרק, כי אל מול הבתים השרופים, או מה שנשאר מהם, אי אפשר להישאר אדישים.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
רחלי (אורח) הגיב ביום חמישי 1.12.16

מהממת שאת

הגב