כרמי אור
כרמי אור כרמי אור בת 38, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), נשואה באושר, גרה ביקיר בשומרון. מייסדת 'זוגיתא' יום חמישי 29.12.16 אין תגובות 3058 צפיות

ואין לנו רשות להתאכזב מהם

חנוכה, גשם טוב שוטף את העולם. כולם ישנים ואני נושמת את השקט. לכמה רגעים הערב רוויתי נחת. בתוך כל הכאוס של בית עם מתבגרים, לאור הנרות הצבעוניים הם ישבו כולם ושיחקו סביב השולחן והימרו על מטבעות שוקולד, ואז האמצעי הביא גיטרה וניגן לכולם שירים מוכרים והבכור הכין עוד משהו לארוחת ערב. לכמה דקות ארוכות, היה פה רגוע ושמח.

כל שנה בחנוכה מעלה מישהו את השיר המיוחד הזה של חנן בן ארי. עוד לפני שחנן היה מפורסם, השיר הזה הוסיף הרבה אור לעולם.

"הנרות הללו אנו מדליקים

כמו הילדים המתוקים שאנו מולידים,

אפשר לשים בהם את השמן ולהיטיב הפתילות

אבל משם זה רק תפילות..."

הילדים הללו אנו מגדלים

וזה קצת קשה לראות אותם מהצד לפעמים,

צריך לשמור מפני הרוח ולשמור על עירנות

אבל משם זה סבלנות...

 

ואין לנו רשות להשתמש בהם (להתאכזב מהם)

רק לאהוב בלבד

ולהתפלל לנס, כמו בימים ההם-

בזמן הזה (בסבך הזה).

לגדל ילדים זה נס. יש כל כך הרבה מה שיכול להתקלקל שזה באמת הזיה שאנחנו בוחרים להביא לעולם עוד ועוד מהם. תוך כדי הכתיבה אני מאזינה שוב ושוב לשיר הכל כך אמיתי של חנן והדס ומבינה שלעולם לא אצליח למנוע את הכאבים של ילדי או להיות איתם כל הזמן. העובדה שבני אנוש ממשיכים ללדת ילדים מופלאה. הרי זה סבך אינסופי של דאגה כנה ועשייה מרובה.

כמה סבלנות צריך כדי לעבור איתם את השנים הנוראיות של חטיבת הביניים עד שהם מגבשים זהות, עד שהשכל מגיע לקצוות (אצלנו בבית אומרים שיש שלב שהגוף גדל מהר אבל לוקח זמן לשכל ולתודעה להתפתח ולכסות את כל המרחב, ובזמן הביניים הזה המתבגר לא תמיד חביב על הסביבה ואפילו די קוצני ואנוכי לעיתים מזומנות). כולנו מכירים את טריקות הדלת, ההעלמות, הנהמות התכופות ושינויי מצב הרוח. ואלה שנים שהרבה מהן בחושך. שנים שאני כאמא יכולה רק להמשיך לחבק ולסמוך על הזמן שיעבור ויביא את השקט אל נפשו של המתבגר ואל סביבתו. שנים של חיפוש מתמיד אחרי נקודות אור זעירות שמאשרות שזו רק תקופה וזה יעבור. יש את הרצון המתמיד לגונן עליהם אל מול הידיעה שנפילות בהכרח מובילות לגדילה עצמאית, קיימת השאיפה להיות שם תמיד בשבילם אל מול הצרכים שלי כאישה, כרעיה, כאשת מקצוע. וכמו הנרות הצבעוניים, כל רוח נושבת יכולה לעצב אותם מחדש ולהשפיע על יכולות הבעירה שלהם. השקעה בתנאים נכונים משתלמת בהנאה מרובה, אבל לא הכל בידיים שלנו.

כשהילדים צעירים אנחנו דואגים להם לקיום הפיזי באופן צמוד במיוחד. שיהיה להם חם, שיהיו שבעים שיהיו נקיים. כשהם גדלים הדאגה רק מתגברת אבל עוברת למישורים מורכבים יותר. כי לקום בלילה לתינוק זה אתגר גופני אבל להישאר ערה כי הוא לא ענה לטלפון ואני לא יודעת מתי יחזור זה אתגר מורכב יותר של רוח. כמה לסמוך עליו שהוא אומר את האמת וכמה לחשוד שהוא מגן על חבורת נערים שעושה שטויות. ולא, אין לנו רשות להתאכזב מהם! אין לנו כהורים את הפריווילגיה להשאיר את החינוך למישהו אחר או לגעור בילדים שלא נכנסו לאיזו תבנית. ולכל ילד יש את הדרך שלו. ילד אחד מתחזק על ידי חיבוקים והשני דווקא מלקיחת אחריות.

והכי קל זה לצעוק עליהם. הכי קל להתאכזב ולהטיל עונשים, אבל כמה זה באמת בונה אותם כשאנחנו כל כך מתעקשים שיעשו מה שאמרנו להם? בעידן המודרני כנראה שהרבה פחות מאשר לפני חמישים שנה. ואלה הדפוסים שאנחנו מכירים מהבית, וקשה לנו מאוד לשנות אותם וללמוד את פני הדור החדש. ולמצוא את שביל האמצע בין הפתיחות איתם לבין הגבולות שהם כל כך מחפשים. ולראות אותם פורחים ולשמוע מהם גם על אכזבות. ותמיד לשמור על דלת פתוחה וערוצי תקשורת מגוונים כי אין לדעת מתי הם באמת ירצו לספר. וגם ההוא שעובד בקצרנות יכול לשבת איזה ערב ולשפוך את הלב על כוס שוקו חמה. וההתמודדות מול החברה שלא תמיד משדרת על אות וגל של הבית. וההליכה הזהירה בין ערכים של הבית לתופעות החיצוניות שלא תמיד מתיישבות עם הדרך שלנו. ובאמת, משקיעים בהם את כל מה שיש לנו – ממון, זמן, תשומת לב, ואז חוטפים נהמות בלתי מוסברות וכל שנותר הוא לזמזם בחיוך 'ואין לנו רשות להתאכזב מהם' ולהתעורר יום אחד לנער חסון ומתוק שמחייך ומוקיר תודה ועוזר בבית ושוב מחייך. ולדעת שגם אח שלו יתאפס יום אחד. ולחייך. ולהודות על נקודות האור. כל השאר בונוס...

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה