שירה פרי
שירה פרי נשואה לנתי ואמא לשני בנים ובת, תושבת עפרה, עובדת סוציאלית קהילתית במעלה אדומים יום שלישי 28.2.17 אין תגובות 3391 צפיות

ארבעה קירות שהם הכל

יושבת בלילה בביתי שלי, הלילה האחרון שלנו בו, לפני שיבואו הכוחות המפנים להוציא אותנו מפה מחר בבוקר.
יושבת בבית ומתקשה לסדר את המחשבות.
הבית שלנו שרוב חיינו כמשפחה העברנו בו. שנולדו לנו בו עוד שתי בנות מתוקות ויש בו שפע של זיכרונות, שפע של רגעים שהם רק שלנו. והדבריםם הקטנים והיומיומיים שרק אנחנו מכירים בו הולכים ומתפוגגים.


צילום: מאירה דולב

תשעה בתים ושמונה משפחות בלב ישוב חי ותוסס עומדים להתפנות ולהיהרס מחר בבוקר במחי טרקטור, על סמך איוולת משפטית-פוליטית.
אך מי שהולך לשלם את המחיר זו לא הדמוקרטיה ולא שלטון החוק - זה אנחנו, אבא, אמא וילדים, כפול שמונה. לא אכנס לפלפולים פוליטיים, אך זוו העובדה והולך לקרות פה מחר בבוקר אירוע שברור לכולם שהוא לא פשוט כלל וכלל.


צילום: עטרה גרמן

הערב כשישבנו בביתנו התאספו בו חברות וחברים, מכרים ואנשים טובים שבאו לחזק ובאו להיות ביחד. ערב עמוס ומחזק עבר עלינו, ויחד עם זאת ערב שלא איפשר לנו ממש מקום לרגע של הלבד כדי לחוות ולהפנים את מה שעובר עלינו במלוא מובן המילה.
הרגע הזה הגיע עכשיו, כשחלק פרשו לביתם וחלק ישנים על מזרונים בחדרים בבית.
 ואני, אני נשארת ערה עם המחשבות והחששות על מה שהולך לקרות מחר בבוקר...


על הקיר בבית השארנו את הסיפור המשפחתי

פינוי מהבית זה לא סתם מעבר דירה. מעבר דירה לרוב נעשה מבחירה. במקרה שלנו לא נתנו לנו לבחור. הוחלט על ידי בית הדין הגבוה לצדק שעלינו לעזוב את הבית, אף על פי שלדעתנו לא נעשה בכלל משפט צדק.
 אבל אין לנו ברירה ואנחנו נקום ונלך, אחרי שניפרד כראוי מביתנו שהיה מבצרנו למשך שמונה שנים ארוכות וטובות.

בית הוא בסך הכל ארבעה קירות, אבל ארבעה קירות שהם שלנו, שנותנים כל כך הרבה ומבטאים אינסוף פרטים ורגעים. כמו הרגע הזה שאני שותה את כוס הקפה של הבוקר כשהילדים עדיין ישנים והבית שקט, אל מול הזריחה היפה הניבטת כל בוקר כמו שעון בחלון שבמטבח.
או הרגע של ההתרפקות של כל בני המשפחה על הספה בסלון בערב שבת אחרי הסעודה.
אינספור רגעים שנאספים לחיים שלמים שכל כך קשה עלי הפרידה מהם.


נפרדים מהבית. צילום: אליענה פסנטין


נתי מפרק את המזוזות. צילום: אליענה פנסטין

יחד עם כל הצער והכאב, לאורך כל הדרך היה לי חשוב לנסות ולמצוא את האור, איזשהו אור בקצה המנהרה האפלה. וזה שיעור לחיים לנסות ולראות טוב. לשמוח בחלקנו, לשמוח בבריאותנו, לשמוח בביחד המשפחתי שהולך אתנו הלאה.
הזיכרונות והסיפור שלנו יהיו לעולם חלק מאתנו, ומה שגם הערב מחזיק אותי ומחזק אותי הוא הידיעה שבעזרת ה׳ אנו ניצור לנו רגעים חדשים שהם שלנו בארבעה קירות אחרים.

לפני שאנסה לתפוס תנומה אני מתפללת ומייחלת שנזכה במהרה לפיסה קטנה שקט ושיגרה ברמה האישית, ולשלום ושלווה בארץ המשוגעת הזו, ברמה הלאומית.

במהרה בימינו אמן.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה