מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי בן זוג אחד, שני תארים ושלושה ילדים, לאו דווקא בסדר הזה. מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אשה, לאו דווקא בסדר הזה. בת שלושים, במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל. יום ראשון 1.1.17 1 תגובות לפוסט 1488 צפיות

קהילת המושפעים

לרוב האחד בינואר לא אומר לי דבר. תאריך שעובר לידי כמו הרבה תאריכים אחרים. המספור הלועזי מסייע המון בחיי היום יום אבל מעבר לזה הוא אגבי לי. דווקא השנה הייתה לו משמעות מיוחדת. שנה שונה שנספרה היטב על פי חודשיה הלועזיים הגיעה לסיומה. מדי חודש חיכיתי לימיו הראשונים של החודש הבא כדי שאתענג שוב על המתנה המגיעה עטופה באריזה אדומה אל הדואר הקרוב.

בסיומה של השנה שעברה, ראיתי כמו רבים ורבות אחרים את הפרסום של 'ידיעות ספרים' שמציעים לנסות להצטרף לקבוצת 'הקוראים המשפיעים' שלהם. מדובר בקהילה של 300 איש שנבחרים מדי שנה על ידי שאלון (והגרלה או איזשהו שילוב ביניהם שלא עליתי עליו) ומדי חודש בחודשו מקבלים אל ביתם שני ספרים: אחד חדש שיצא זה עתה אל החנויות, ואחד עוד יותר חדש: ספר שטרם נכרך והוא עומד לבן ללא כריכה שתותיר בך רושם ראשוני או תעורר את החשק לפתוח או לא לגשת אליו. ספר לבן, שאינך יכולה לגשת אל כריכתו האחורית ולנסות להבין בקריאה מרפרפת האם שווה הוא שתיטלי אותו לידייך ותקריבי עליו שעות שינה בלילותייך. זכיתי, ונבחרתי, והגעתי אל הקבוצה החלומית הזאת שפתחה עבורי צוהר נהדר לשנה אחת.

כל חודש שני ספרים. פעם הייתי צוחקת על המספר הזה. הייתי מהאלה שקראו מגיל חמש, סיימו את חוברות אלפי לפני כולן בגיל שש, ובגל שבע כאשר הייתה השאלת ספרים בכיתה, הייתי ניגשת אל המורה בסוף השיעור ומחליפה את הספר שקיבלתי בתחילתו (המיומנות בקריאה מתחת לשולחן מסייעת לי גם היום בין השכבות לארוחת ערב, בהמתנה כפויה לקומקום שירתח ואל תגלו, אבל במקרי קיצון גם בשולחן שבת). בתיכון כבר הייתי מסיימת שלושה ספרים לפחות בשבוע. מגמת ספרות אירחה אותי בחיקה החמים ושם למדתי להתענג על סגנונות נוספים ולהיאבק גם במה שלא נראה מזמין בהתחלה.

עם השנים, תדירות הקריאה הלכה והשתנתה לפי גורמים שונים. אין להשוות חופשת לידה לזמן של כתיבת תזה וגם לא שבתות קיץ לשבתות חורף. ובהחלט היו תקופות שבהן הקריאה שלי הצטמצמה לכדי ספר פה ושם, אך הגעגוע למילה הכתובה לא שכך מעולם.

והנה, שני ספרים בחודש. וזה בנוסף להוא שאמא שלי העבירה לי כי 'אני חייבת לקרוא אותו' או החדש שכולן מדברות עליו וסוף סוף הגיע תורי ברשימת ההמתנה בספריה. וכך, בלי לשים לב חזרתי לממוצע של לפחות ספר בשבוע גם בתקופה נינוחה אבל גם בתקופה לחוצה. תחילת עבודה מטורפת, שלושה ילדים מהממים, בית לתחזק וחיים לטפח, ועדיין לפחות ספר בשבוע. שילמתי על זה בשעות שינה, שילמתי על זה בזמני בישול שנאכלו מכל הכיוונים (הזמנים, לא הבישולים), שילמתי על זה בחצי שעת שנ"צ בשבת, ועדיין הרווחתי מחדש את עולם הקריאה שלי.

ובכל זאת, בכל חודש הייתי צריכה להתמודד איתו. עם הספר הלבן. תמיד התחלתי מזה הכרוך והידוע. ברוב מוחלט של הפעמים היה מדובר בספר שאני שמחה לארח בחיק ספרייתי. אני בררנית בנוגע למה שנכנס אליה, ועדיין יכולתי לפנות בגאווה מדף למספר ספרים נוספים שהצטרפו למשפחה. 'המתיקות שבשכחה', 'המרוקאי האחרון', 'החיים אחריך' והאחרון שקיבלתי: 'עוד ביקשה נפשי' שזה עתה יצא ואף הכתיר את כותבתו בתואר סופרת טרייה. כולם ספרים נהדרים ששמחתי לקבל ושמחתי לקרוא ושמחתי לבקר ולשפוט מראש, כמו תמיד, לפי הכריכה. רק אז הייתי מתפנה לספר השני שקיבלתי באותה החבילה – זה שהעמיד למבחן שוב את השליטה שלי ואת הצורך לדעת היטב למה אני נכנסת. זה שלא יכולתי לפתוח סתם כך בסיומו של יום אלא לפנות לו דעה צלולה ונפש רחבה.

 

 

 

 

וכך, היה עלי לפתוח אותו ולצלול אל בין דפיו כאשר החשדנות הרגילה שמאפיינת ספר חדש הופכת את עצמה לחזקה פי שבעים ושבעה. וכמה שנאתי אותו על כך שלא ידעתי מראש מה אני עומדת לחוות וכמה אהבתי אותו בסוף והודיתי לו על כך שלא ידעתי למה אני נכנסת.

בקבוצת הפייסבוק של קהילת הקוראים פרסמו תמיד את הכריכה של הספר לאחר שיצא למדפים. על חלקן הסתכלתי בהבנה ועל חלקן בתמיהה – דווקא לספר שכה אהבתי הכינו עטיפה כה קיטשית? דמיינתי אותו כבר באיזו כריכה רומנטית עם תמונה היסטורית כמו שאני אוהבת וצבעים רכים שנכנסים אל הלב. והנה, דווקא לב ורוד בוהק מעטר רקע תכול מוזר ושם את הספר בקטגוריה של: בחיים לא הייתי פותחת. ופתחתי, וקראתי ונהניתי והעשרתי את מדף הספרים שלי במרחב חדש לדמיון שיתכן ולא הייתי פוגשת לעולם. במקביל, נחשפתי לסוגות נוספות שעד כה היה בינינו הסכם – הן לא מתקרבות אלי ואני לא מתקרבת אליהן. אך הן הפרו את החוזה והתגנבו אל ביתי תחת כריכה לבנה תמימה למראה. ספר על קבוצת ספורט?! מה לי ולזה? והנה, דווקא שקעתי אליו בהנאה ונחשפתי לתחום חדש. מתח?! לא בבית ספרי. וגם לא בביתי. אף פעם. ודווקא עכשיו יושב על מדפי ביתי ספר תמים למראה שאוחז בתוכו מעט מהסוגה הזאת. אמנם מתח עדין שמתאים גם לנפש שלי, אבל בהחלט הוא לא היה מוכר עד כה.

ואיני יודעת אם זה קשור או לא קשור, אבל דווקא בשנה זו הוצאתי גם אני ספר. ספר ילדים בהוצאה עצמית, אבל ספר. וזה גרם לי להסתכל באופן שונה על הספרים. וזה גרם  לי לחשוב שגם אחרי מי שחשבתי כל ימי לאלילים, עומד אדם שמחכה לשמוע מה כתבו עליו ומה אמרו על ילדו החדש שעומד עתה על מדפים לביקורת הציבור. וגם זה היה נפלא.

אז נכון שכבר מאוחר מדי להצטרף לקהילה של השנה הזו, אבל תעשו לעצמכן תזכורת כבר עכשיו לדצמבר של שנה הבאה – לנסות להירשם לקהילת הקוראים! האמינו לי, זו חוויה נפלאה.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
לילך (אורח) הגיב ביום שלישי 3.1.17

כתבת מקסים!

הגב