רות פסדר
רות פסדר ילידת צרפת, עלתה ארצה ב-1983 לעפרה, למדה אומנות ואוצרות, הקימה חברה ליצירת יודאיקה, והקימה את הגלריה בעפרה יום ראשון 8.1.17 אין תגובות 1576 צפיות

שיח ארצישראלי

זהו, זה קרה: עפרה פסטורלית מטיילת לה בגלריה בתל אביב.

איך? פשוט.

שיתפתי בפייסבוק וטפטפתי שם מידי שבוע תמונה של ציור שציירתי בשבילים של עפרה או של סביבתה, בלי לדעת לקראת מה אני הולכת. שלח את לחמך... על פני המים. עפרה, הכפר שלי, נמצאת על אם הדרך, כביש שישים, בבנימין. מסביבה הרים לה, ויופי מיוחד של נופים ישראלים. מידי בוקר של הליכה וטיול צילמתי אותה כשהיא לבושה בשמלה זוהרת של צבעים עזים ושקופים או רכים ועוד יותר שקופים.

בוקר אחד בשעת הזריחה,  בעיקר בקיץ, התחלתי לצייר אותה, את נופיה פרושים לפניי, באמצעות מכחולים וצבעים. הליכה שונה מהליכה קצבית של בוקר. פתאום פסק זמן, הסתכלות אחרת שבה אין לי לאן לרוץ, הכול לפניי. אני רק צריכה לתפוס את הרגע ולהנציח אותו דרך העדשה הפנימית שלי. הייתי מנציחה עם מכחולים וצבעים ומייצרת לי עולם פנימי.

ציור עבורי הוא נשימה לנשמה, עדות ליופי, מקור לתקווה, ביטוי לרגש.

אני חשה את הנוף, כאילו הוא חלק אינטגרלי מהנוף הפנימי שלי. אין לי נושא מועדף כי הכול מעניין אותי: אדמה, נשיות, אויר, אוירה, שקיפות, תנועה וניצוץ אלוקי.

אני מודעת לכך, שאי אפשר לשנות את העולם דרך האמנות, אבל אפשר לראות אותו, להבין אותו, לאהוב אותו, ולהלביש אותו בצבעים שלי.

העולם הפנימי הזה, ששיתפתי בפייסבוק, תפס התעניינות רבה של חברים, ופגש עין של אוצרת, רחל זיו, שהציעה לי לעלות את הציורים שלי ''הארצישראליים'' לתערוכה בתל אביב, בבית הירוק - גלריה שנמצאת באוניברסיטה.

הייתה פתיחה. בתערוכה. שם הוצגו ציורים, בסיפור לפי דעתי מושלם. אני אומרת את זה לא מתוך גאווה, אלא כדי להחמיא לאוצרת של התערוכה על האוצרות הנפלאה.

אוצרות זה סיפור. זה לחבר. דף ועוד דף ועוד דף ונהיה סיפור. ציור ועוד ציור, ולחבר אותם דווקא בסדר וקירבה מסוימים - ויש סיפור, נעים, מדבר, מספר, קורץ לצופה.

יום הפתיחה היה יום חשוב ומשמעותי עבורי. זו היתה תערוכה צנועה של בערך 15 ציורים. לא רציתי ולא רוצה להתייחס לקונטקסט הפוליטי של הזמן הזה. גם לא רוצה להתעלם ממנו. פשוט יש עיתוי ''מקרי'' נכון ומקום מיוחד לתערוכה.

בדבריי בפתיחת התערוכה הודיתי לאוצרת היקרה רחל זיו ששום דבר לא היה קורה אם לא היא, לאכסניית הבית הירוק, לקהל היקר של המבקרים למשפחה שלי. זהו יום מיוחד עבורי, אמרתי, מכמה סיבות: אני מגלה, דבר ראשון, שבעיני רחל זיו הגולשת בפייסבוק, הציורים שלי הם ארצישראליים. פשוט. לא שאני טובה פתאום, אלא שהנופים שלי הם ארצישראליים. תבינו, נופים ארצישראליים זה מושג מוכר באמנות. ציירתי את עפרה, הכפר שלי, וכנראה הבנתי עמוקות מה זה ארץ ישראל. אהבתי לעפרה עברה דרך המכחול והצבעים. הבנתי פתאום שדרך היצירה שלי, הארץ אימצה אותי ואני אימצתי אותה ונכנסתי בסודה.

שנית, אני מפשיטה ממני את הדמות המנוסה של אוצרת תערוכות. לא פשוט. אבל רחל הצליחה להרגיע אותי ולהעצים את הסיפור שלי האמנותי דרך האוצרות שהיא גם הסיפור שלה.

שלישית, אני מרגישה בעצמי שינוי. כאילו הייתי מכונסת בתוך גולם והשתחררתי, והנה אני מתעופפת, טיפה שיכורה מהחשיפה ומהאור.

ועוד משהו. היוצר בדרך כלל שואף למושלמות ואינו מרוצה לעולם. אף פעם לא אמרתי ''זה נראה טוב, אמשיך...'', תמיד אחפש מקום לשיפור. והבנתי שזה בא מגאווה ולא מענווה. אין ציור מושלם ולעולם הוא לא מסתיים. פשוט צריך לדעת לעצור אותו במקום מעניין.

אני מודה למורות שלי, בתיה רוזנק (שהיא גם אחותי) מהגלריה 13 ולחנה גולדברג (שהיא גם חברה וגם מייעצת מעולה בדרך לתערוכה הזו). תודה לכולם.

 

מכתב שקבלתי ממישהי שביקרה במקום: "הבית הירוק. להיכנס למבנה, להיכנס לקומה השנייה, לגלריה, וואוו. ממול על הקיר תלויות יצירות שקוראות לי לרוץ לקראתן. וזה לא רק בגלל הנושא שלהם. כשמתקרבים ועושים זום על כל תמונה ותמונה הגוף מתחיל להתרגש. איך הצבע ומשיכות המכחול, מספרות סיפור. סיפור של נשמה שחיה אותם, את הרגעים המונצחים בקווים ובכתמים הצבעוניים. כל עבודה והקומפוזיציה שלה, הצבעוניות, העוצמה, והניגודיות של איזה שקט עמוק המתחבא בתוך הגוונים החמים. אהבתי את תחושת הקרקוע במובן של עיסוק באדמה במבנה שלה, בגוונים שלה ובשייכות שלי אליה. אהבתי את מגוון העבודות, באותו נושא בתקופה קצרה, זה הדגיש לי שכל יום הוא יום חדש, ואמר לי, תלמדי להתחדש. יש לי הרבה ריגושים, אבל, זה אני. שמחתי שיכולתי להיות מול התמונות ולשוחח איתם. אהבתי במיוחד את התמונה הקטנה ביותר בצד שמאל (אדומה, בתים ושדרת עצים - סליחה, שאני לא זוכרת שמות). העבודה כמו במיניאטורה, הרגשתי שלא התעלמת מאף עלה, משיכות המכחול הדקיקות, השימוש בצבע משלים לתת את הפלסטיות, ולא רק. אבל התחושה הכללית היתה של רצון להיות שם כמו אחד העצים.  אני הרגשתי מול התמונה הזאת את תמצית כל התערוכה.

"העבודה השנייה שאהבתי (השנייה מימין), היה לי נעים מול השמים הנותנים תחושה של להיות שם למעלה, מול האביב הפורח של הקרקע, שקורא ללב להיפתח לכל הטוב שבעולם. הרגשתי מולה שאני מתמלאת שמחה. רגשית, זו התמונה שהכי אהבתי. רחל".

ועוד מכתב שקיבלתי: "לרות, לאזור ההוא, יהודה ושומרון, יש משהו מיוחד שלא אומרים, לא שומעים בדרך כלל? השקט, הגבהות הכפרים הציוריים, הנופים, העבר גדוש בסיפורי תנ''ך. וזה נמצא אצלך בציורים שלך, בדרך שלך השקטה ובטוחה, צבעונית ופסטורלית. האם לא רואים את ריקודן של הנערות בכרמים של שילה? מטע זיתים? שמיים? את מתארת טוב את אזור הרי יהודה ובנימין. האור ששייך לך, שייך גם למקום. את תפסת נוף עם המכחול אבל בעצם תפסת תנועה, רגע ועוד רגע, עולם ומלואו. שגם הוא כל הזמן משתנה, בתנועה, בלתי נתפס שהצלחת להעביר לנו.

נהוג להגיד שברגע שהחלטת להציג ציורים, הם כבר לא שייכים לך רק, וניתנים לפרשנות של האחר. מה שקורה הוא שהציורים שלך מזמינים את האחר, אותנו, לטיול מרענן, בטוח וצבעוני בעולם של עצמנו שמתעצם. קרן".

''הבית הירוק" באוניברסיטת תל אביב הוקם בשנות ה-80 של המאה ה-19 בכפר שייח מוניס על ידי אברהים אבו כחיל. בויקיפדיה אני קוראת שבכפר התגוררו משפחות אמידות, ובדומה לשאר בתי הכפר, גם הבית הירוק, בן שלוש הקומות, נבנה בפאר רב, הכולל ארקדה וקשתות. בתקופת המנדט הבריטי הוסבה קומת הקרקע לצורכי מסחר, ושתי הקומות העליונות המשיכו לשמש למגורים. במרץ 1948 נכבש הכפר שייח' מוניס בידי כוחות ההגנה, ותושביו נטשו אותו. בתקופה זו השתכנה בבית מפקדת הלח"י. לאחר הקמת המדינה שימש הבית הירוק מקום מגורים זמני לעולים חדשים ולחיילים. דייריו הראשונים היו מתנדבי חוץ לארץ שהקימו ב-1949 את המושב כפר דניאל. עם הקמתה של אוניברסיטת תל אביב ב-1964 נכלל המבנה בשטח שהועבר לרשותה. ב-1991 שופץ הבית הירוק, בתכנונו של האדריכל האיטלקי קמילו מנפרדי. חלקים ניכרים מהבניין נהרסו, וכיום נותר על תילו רק האגף המזרחי. לאחר השיפוץ החלו לפעול בו מועדון לסגל האוניברסיטה, מסעדה, אולם אירועים ואולם כנסים. הבית הירוק הוא אחד מהבתים הבודדים של שייח' מוניס שעודם עומדים על תילם.

אז ככה, עפרה - הכפר שלי, נמצאה שם לשבועיים, רחוקה מרעש החדשות, למרות מודעות חדה לכך שהתקופה משפיעה עלי עמוקות.

כשהתערוכה התפרקה ושוב הציורים שלי (חלקם לפחות) חזרו לשפת יחיד, אני יכולה להגיד: הרגשתי בבית בתל אביב, בטוחה שמקומי גם שם. אמנות, כשהיא לא מתלבשת בלבוש פוליטי והופכת למסר חד אידאולוגי, יכולה להיות שפה אוניברסלית.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה