מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום חמישי 2.2.17 3 תגובות לפוסט 1650 צפיות

עמונה 2

בנסיעה הלילית לעמונה היתה שנייה שבה הרגשתי שאינני יכולה לשאת זאת יותר. תיבת הפנדורה במוחי שעליה כתוב "פינויים" נפתחה, תמונות ימית צפו ועלו מגיל 11, וריח הצמיגים השרופים עלה שוב באפי, ומראות הגרירות והדמעות ושברון הלב. ואלה התערבבו עם מראות חומש המרסקים והצעקות והבכי והעוול וחוסר התוחלת והילדים הנגררים בתדהמה מביתם. ושוב אוטובוס שלוקח אותך אל יעד לא ידוע ומוריד אותך אי שם. ועמונה של לפני 11 שנים, הסרט הנורא מכולם, והמכות והצעקות והאלות הניחתות והפצועים הרבים וההלם בעיניים הפעורות של הנערות והנערים.

אבל אחרי שנייה נשמתי עמוק וידעתי שאני אתמודד גם עם זה, שיהיה נורא אבל גם הפעם לא אשבר. לא נישבר.

הקור בעמונה היה לא אמיתי, שכבות קרח ציפו את המכוניות, הרוח דקרה בחוסר רחמים, והצער היה עמוק ולופת ומר. רוב בתי עמונה קטנים ומפוזרים, כמו כפר קטן ורחב ידיים, וגם אנשיה כנראה רחבי לב באופן מיוחד. מאחורי החלונות המוארים, אני מדמיינת לי, אוצרים הבתים זכרונות ופינות חמד קטנות וחוויות מיוחדות וצמיחה משפחתית וריחות ואהבות. ואני לא יודעת אם ברגעים קשים ורגישים כאלה, רגע לפני שהכל נלקח באכזריות, הייתי מסוגלת לפתוח את הדלת ולהכניס אל ביתי הקטן המוני נערים שאינני מכירה. נערים ששבו אל הקור והרוחות כדי לא להשאיר אותם לבדם ביום הקשה הזה, כדי שמעשה נורא שכזה לא יעבור בקלות.

צילומים: הלל מאיר / Tps

מנסה לחשוב לעצמי איך אפשר לעמוד בלחץ המצטבר, בסימני השאלה, בהתרסקות המציאות המוכרת, במעבר הפתאומי ממי שיש לו בית חם ומחבק למי שהוא פליט חסר בית. אני לא יודעת איך הם עמדו בחודשים של מאבק מול קיר אטום, מאמינים שאפשר כנגד כל הסיכויים, דוחפים ונחושים לדבוק בתקווה לשנות את המציאות. איך ההרגשה לחיות בתוך סיר לחץ שהולך וסוגר.

בכל צעד בעמונה הרגשתי איך מרחפות מעלי ומלפפות אותי מכל עבר תמונות עמונה 2006, וכשהגיעו השוטרים עם מבט די אנושי בעיניים לא יכולתי להאמין למראה עיניי. אפילו כשהיו צעירים שהטיחו בהם מילים איומות ואפילו כשהיו נערות ששרטו ובעטו, לא נשלפו אלות שכיסחו וריסקו גולגלות.

מאבקים מסוג זה הם מסע של בירור גבולות וערכים, מה נכון ומה לא, מה ראוי ומה חוצה את הקו, מה מסוכן ומה צו הלב והמצפון. עד כמה אתה מוכן ללכת אחרי אמונתך, באיזה אופן ראוי להביע את התנגדותך. כמה אתה מוכן לסבול, עד כמה מסירות נפש. עד כמה תרחיק לכת בהתנהגותך, כמה תחצה את הגבול. על פני רובם המוחלט של הנערים והצעירים בעמונה ראיתי את תום הנעורים המאמין שאם רק נרצה לא יוכלו לנו, שאם יש עוול לא נוכל להחריש נגדו, שאם אנו אוהבים את הארץ באמת לא נוכל לעמוד מנגד כשפוגעים בה. הם ישבו צפופים בבתים, לעיתים קשורים, לעיתים שרים, נאחזים זה בזה בכוח, חלקם דוממים חלקם מטיחים, ונסחבו דומעים או זועקים אל האוטובוסים. את מבע התרסקות-התום על פניהם אני מכירה היטב.

מאבקים מהסוג הזה הם גם מסע לבירור עומק ורוחב וגובה. מה קורה כאן בארץ הזאת, על מה באה לנו שוב ושוב הצרה הזאת, מה היא אמורה ללמד אותנו ומה עלינו לעשות.

לי יש איזו פרשנות משלי, כנראה אחת מיני אלף פרשנויות אחרות. כבר שנים אני מרגישה ביני לביני, שכמו במישור הפרטי, גם במישור הלאומי, מי שלא עושה את עבודתו, משמים שולחים לו איזה סוג של "דחיפה" לעשות אותה, מזמנים לו אתגר או התמודדות או משבר שייאלצו אותו להתקדם. והדחיפות האלה לפעמים מאד כואבות. אבל הן כל כך מדויקות. והן מניעות ומצמיחות ומטעינות כוחות. ובועטות אותנו אל העבודה שהזנחנו. זו שהיא כנראה שליחות חיינו.

מן הסתם לכל אחד יש פרשנות משלו, כל אחד מלקט תובנות משלו, ואולי כל התשובות נכונות, ובלבד שנכוון לבנו לאבינו שבשמיים וננסה באמת להבין, ונרצה באמת לעשות.

 

צילום: הודיה סעדיה

בשעת לילה מאוחרת ירדתי מעמונה, קפואה ורועדת, עוד לא ידעתי עד כמה נורא יהיה למחרת בבית הכנסת, אבל שוב חשתי במלוא עוזה את התחושה שאמנם עכשיו כל כך כואב ומר אבל מהמקום הזה עוד יצמחו תובנות חדשות וינועו מהלכים חדשים ויותנעו כוחות שעכשיו באיזשהו מקום סמוי מן העין הנה הנה עולים ומתגברים.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
שירה פרי (אורח) הגיב ביום שישי 3.2.17

הלוואי ולא נתבדה...
(עוד מספר ימים ״תורינו״ מגיע - תשעת הבתים.
עוד חורבן ועוד פינוי ופוליטיקאים שמנסים לעשות רווח על חשבון אזרחים

הגב
נאוה ואן - לובין (אורח) הגיב ביום שישי 3.2.17

כ"כ אמיתי וכואב

הגב
נחום (אורח) הגיב ביום שבת 4.2.17

למה בכלל הלכת לעמונה ?
מבלי לשאול ולו שאלה אחת כמו...מה לעזאזל הם עושים שם !!!!!!!!!!!!!!!!...למשל
איזו אמירה הייתה לך להביא להם
איזה רע, מצוקה לאוכלוסיה והתעלמות מהאחר רצית למחוק ממעשה הגזלה ?
למה לעולם לא למדת לקח שלומד כל אדם - שעל מעשים נבזיים משלמים בסוף....גם
אם לוקח שנים רבות ?
למה לא נסעת לשלומי מגדל העמק וחצור הגלילית ....הצמאות לקצת מימון פה ושם...שהולך אל קומץ הזויים ששברו כל טוב, תום ואהבה בעם השסוע הזה ?
למה לא עצרת מעולם לשאול...האם ישנם בכלל אנשי עמך - ואולי הם רבים מאוד, שחושבים ובטוחים
שאתם לאט אך בטוח מחריבים את יופיו של העם היהודי וייחודו ?
למה ????????
האם אי פעם עצרת לשאול...אולי במעשייך ( ועוד רבים מאוד.. ) החרבתם אולי עם שלם ?

הגב