דביר רז
דביר רז בן 36, אב לחמישה, תושב עמונה עד החרבתה. משמש כמנכ"ל היישוב שבות רחל יום רביעי 8.2.17 2 תגובות לפוסט 1152 צפיות

ההר שתמיד אהבנו

ערב.

לרועי בן השנתיים קשה להירדם. סביבה לא מוכרת בשבילו. מסיבה שלא ברורה לו אנחנו לא חוזרים הביתה כבר כמה ימים.

שאר הילדים כבר ישנים במיטות קומותיים בחדר שאליו אנו צריכים להידחס. חדר בגודל של בערך עשירית מהבית שהיה לנו.

היום הרסו לנו אותו. הגיע שופל גדול והתחיל לנגח אותו בפינה של המטבח.

אבל דגל ישראל עוד התנוסס עליו.

פתאום הטרקטור עצר, כאילו הבין את הבעיה, וקצין שפיקח על ההריסות עלה להוריד את הדגל מהתורן שעל גג הבית. שליחי מדינת ישראל מורידים את הדגל מהבית לפני ההריסה.

שחס וחלילה פיסת הבד הזו לא תתלכלך או תיקרע. חשוב מאוד.

אבל את הבית שלנו, את מקום חיינו וחלומותינו, אפשר להרוס. זה רק עניין של החלטה שרירותית של שופט ערל לב, הרי יש פה "נגזל" חלש שעליו צריך להגן. מחר הרי יגיע התאריך "המקודש" שקבע בג"ץ, שבו הכל צריך להיגמר.

הדגל הורד והשופל המשיך להרוס.

אבל לא הצליח.

את הבית בניתי שיהיה חזק. שיעמוד ברוחות החזקות, בשלג הכבד, ובכלל שיהיה חזק וקבוע. שתהיה לנו הרגשה של בית אמיתי.

וכמה אמיתי הוא היה. את כל מה שהיה לנו השקענו כדי לבנותו, את כל האידיאלים, המצוות והחינוך שקיבלנו, השקענו בו. באהבה. באמונה שזה הדבר הנכון והחשוב.

היה קשה לגור בעמונה.

הפסקות חשמל תכופות, קור עז, קרח שצריך בבוקר לגרד משמשת הרכב במשך דקות ארוכות כדי לצאת לדרך, דרכים לא סלולות, הפסקות מים מזדמנות ועוד.

ומעל לכל חוסר הודאות.

מההתחלה עד הסוף.

לנסות לנהל חיי שגרה ולגדל ילדים שמחים ורגועים כשיש חבורה של חורשי רעות שמבוקר עד ליל עושים ככל יכולתם כדי להרוס את הבית, היישוב והקהילה שלך, וכדי לפרק אותך.

"וכל הקמים והחושבים עלי רעה, הפר עצתם וקלקל מחשבתם".

אבל במקום לקלקל, עוד יום עובר ועוד חודש, והחלטות בג"ץ מתחילות לצמצם את התקוות, מתחילות לסמן את הסוף הבלתי נמנע.

ובינתיים צומחים. תינוק נולד, ילדה גדלה ועולה כיתה, ופתאום הפכנו להיות אבא ואמא לחמישה. עם אחריות שיהיה להם רק טוב, ולגונן עליהם מהרע.

אבל הרע מחכה בסבלנות בחוץ, מחכה לרגע שיוכל לשים רגל בחריץ הדלת ולפרוץ לחיינו. ולהרוס.

ויום אחד הוא מגיע.

למרות שכבר שנתיים יש תאריך להריסה והספירה לאחור מתקדמת, התקווה לניצחון הטוב, התקווה שאולי יהיה נס, או הצלה, או פתרון משפטי, היא כמו רכבת הרים הדוהרת לה בין עליה לירידה.

עליה בבוקר וירידה בלילה, או הפוך.

וככל שמתקדמים הימים, פער הגבהים בין הרום לשפל גדל, ומהירות הדהרה עולה, והלב, הלב מתאמץ להכיל, להתכווץ מבשורות רעות ולהתרחב כשמתגלה עוד ניצוץ קטן של תקווה, שיהיה טוב, שאולי נינצל מהגזירה הרעה הזו.

כל כך קיווינו, שהסכמנו אפילו שביתנו ייהרס וייבנה במקומו אחר, במרחק כמה מאות מטרים משם. העיקר להישאר על ההר. להישאר עם הקהילה. להמשיך להגשים את האידיאל. להמשיך להוריש את הארץ, בהר הזה.

ההר שהיה לנו תמיד קשה עליו, אבל תמיד אהבנו, את הנוף למרחקים, האוויר הנקי, הצבאים שאוכלים את הגינה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה, ואת השקט שמופר בעיקר על ידי הרוח.

והיינו פה בגלל הרוח.

בגלל הרוח שאליה חונכנו, בגלל הרוח שבה רצינו לחנך את ילדינו.

בשביל שחיינו יהיו מלאים במשמעות ותוכן, בעשייה ובהגשמה, ולא רק בהתעסקות ביומיום ובצרכי הקיום שלנו.

אז השופל לא הצליח.

והביאו באגר ענק במקומו.

לבאגר הבית לא הצליח להתנגד. תוך כמה דקות החלום נגוז. עכשיו הכל ערימת ברזל, בטון, פח ואלומיניום מעוכים בערבוביה.

את הטלפון שעכשיו זה קורה קיבלתי כשהייתי בסיור שטח.

נסענו לבחון מקומות להקמת יישוב חדש.

יישוב שיהיה דומה כמה שיותר לעמונה, יישוב במקום חשוב להתיישבות, שנמשיך להיות בו משמעותיים. הרי ראש הממשלה הבטיח לנו.

אולי זה יהיה המרפא לכאבנו, לחלל העצום שנפער בליבנו, מזור לנפשות ילדינו שצריך לתת להם תקווה מחודשת כדי שימשיכו להאמין בטוב.

הבוקר, טלוש הקטנה שאלה אותי למה אנחנו לא חוזרים הביתה לעמונה.

היא לא מכירה משהו אחר. שם היא נולדה וגדלה. שם הוא כל עולמה. המעון, הגן, גינת המשחקים, השבילים ובית הכנסת.

ועכשיו העולם שלה הרוס.

מה שבנינו עשרים שנה נהרס בימים בודדים.

אז מה אפשר להסביר לילדה בת שלוש וחצי?

איך מסבירים לה מה זה רוע לב, מה זו אטימות, מה זה עיוות מוסרי ומול מי אנו נלחמים על הארץ?

הכי קשה היה רגע הורדת המזוזות מהמשקופים בבית.

האורחים שבאו לתמוך כבר מזמן הוצאו בכוח ופוזרו על ידי השוטרים. כל הציוד כבר נארז והורד לעפרה. אפילו קצת ניקינו את הבית. נשארו רק הקירות העירומים, והזכרונות.

הזיכרון החי של הבנייה של הבית.

הזיכרון של החיים בבית. השמחות והעצב. ההתמודדויות והשגרה. ימי החול והשבתות.

והזיכרון של הימים האחרונים.

איך מול כל הניסיונות​ להשפיל אותנו, להכריח אותנו להיכנע, לאבד את חירותנו, לפורר אותנו מבית ומחוץ, מול כולם עמדנו איתן ולא נשברנו.

הימים האחרונים היו ימים של תורה, של עוצמה ואמונה, שלמרות השבר הפיזי והנפשי, עשינו את הדבר הנכון.

לא נכנענו. לא ויתרנו. לא הורדנו את הדגל.

הם הורידו, והורידו לעצמם.

בשבילנו הדגל ממשיך להתנוסס. דגל אהבת הארץ והתורה, דגל האמונה בטוב ובגאולה.

הורדנו את המזוזות בבכי. ועשינו קריעה עד הלב, כדי שכולם יראו כמה הוא שבור.

עכשיו אנחנו מחפשים איפה לתקוע את התורן, כדי שנוכל לתלות את הדגל גבוה יותר. לתמיד.

לתקוע אותו במקום ששום דבר לא יצליח להוריד אותו משם שוב. במקום שכולם יראו אותו ממרחק רב. שכולם יראו ויבינו שיישוב יהודי לא הורסים בארץ אבותינו, ואם הרסו לנו, נקים מחדש יישוב חדש, גדול יותר, יפה יותר, ולוואי שיהיה זה מרפא לנפשותינו השבורות.

אין לנו זמן להתאבל. אנו עסוקים בהקמת יישוב חדש. עשרות שנים לא עשו את זה באזור שלנו, אבל אנו יודעים שיש בנו כוח להצליח, בעזרת ה'.

הרבה דברים הצלחנו לעשות בפעם הראשונה, נגד דעתם של הרבה חכמים ומנוסים.

אז גם את זה נצליח בע"ה. כי אנו מאמינים בטוב.

כי אנו מאמינים שתפקידנו להביא את הגאולה.

היום.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
2 תגובות לפוסט זה
נחמה שולמן (אורח) הגיב ביום ראשון 12.2.17

אם כבר גבר, לפחות הייתם צובעים את הכיפה בורוד ;)

הגב
כתבת יפה (אורח) הגיב ביום שלישי 14.2.17

כואבים אתכם את כאבכם ואת גרסה של הארץ הזו.
יחזרו ואימצו בהרמת נס האמונה
מישהי, מרכז הארץ.

מישהי, מרכז הארץ

הגב