מנורה חזני
מנורה חזני יום רביעי 19.4.17 אין תגובות 513 צפיות

תמונות שמחלחלות ללב

 אני זוכרת היטב את הקרנת הבכורה בסינמטק ירושלים של פרק 14 בסדרה "תקומה", הפרק שעוסק במתנחלים ובגוש אמונים. מצד אחד התרגשתי כל כך לראות קטעי ארכיון שצולמו לפני שנולדתי: הרב לוינגר בחצר בניין הממשל בחברון, צילום משנת 1968 כנראה. העליות לסבסטיה. שמעתי עליהם כל כך הרבה, ופתאום קמו לתחיה לנגד עיניי. ומצד שני, סיפור ההתנחלות בשומרון כל כך מסולף, מלא שנאה. היה שם צילום אחד שהכאיב לי במיוחד - הרב מנחם פליקס מגיע לסבסטיה כעשרים שנה אחרי העליות הגדולות שנערכו לשם, למותניו חגור אקדח, בגלל המצב הביטחוני. אך הצלם בחר לצלם אותו מכיוון המותניים, מלמטה, כך שהוא נראה כמו גנגסטר או שוחר מלחמה.
 
עד היום כשאני צופה בפרק הזה, זה עדיין כואב לי ושוב ושוב עולה בי זעם. הרב מנחם פליקס הוא גיבור ילדותי. אדם שאני מעריצה ואוהבת. אחד האנשים היחידים שאני מכירה שלא מדברים על אידיאלים נעלים גבוהה גבוהה, אלא חיים אותם עד הסוף, עד הרגש. כשחתמו את הסכמי אוסלו הוא בכה באמת. עם דמעות. כשראיתי את הצילום הזה בתקומה הרגשתי שקיבלתי חץ ישר לבטן. כאילו קימטו משהו יקר לי וזרקו לפח.
 
כשהייתי ילדה, נערה וגם אשה, היינו רואים טלוויזיה, ורואים את עצמנו, המתיישבים, מכוערים, שומעים שאנחנו פוגעים בכלכלת המדינה, רודפי ערבים, ועוד ועוד אינסוף תמונות זוועה, הפוכות ממה שאנחנו באמת ומאיך שאנחנו רואים את זה. היינו צופים ושותקים וסופגים וסופגים. והתמונות חלחלו. גם אצלי בלב.
 
 
אבל לא רק התקשורת, או ה"תשקורת" כפי שהיינו אוהבים לקרוא לה אז, אשמה. אני מרגישה שאם חופרים קצת מתחת לפני השטח מגלים שרידים של אלפי שנות אנטישמיות שספגנו בגלות. היהודי היה רודף בצע, שורש כל הצרות של הגויים, שנוא. אחרי כל כך הרבה שנים שבהם שמענו את זה וספגנו את זה על בשרנו - משהו בתפיסה הזו חלחל גם אצלנו. נדבק ולא יוצא. כי גם אם שבנו לארץ, זה לא אומר שיצאנו מתודעת הגלות. הגויים שנאו אותנו, ובאיזה שהוא שלב גם אנחנו התחלנו להאמין שיהודי זה שנוא ודוחה. הדימוי האנטישמי הפך לחלק מהתפיסה שלנו את עצמנו. נולדנו לתוך זה ולא היה מי שיספר לנו כמה אנחנו יפים וכמה עוצמה יש לנו.
 
הרב קוק מסביר שכשהחלוצים עלו לארץ הם פרקו עול כי לא יכלו לסבול את היהודי הנרמס והנרדף, שאינו מגיב ומשיב מלחמה. היהודי הזה היה תמיד עם שטריימל וקפוטה, או יהודיה עם מטפחת שכל היום ממלמלת פסוקים. כדי שיוכלו לשמוח ולהתגאות בעצמם הם בנו יהודי חדש - צבר גאה, לוחם ועובד אדמה. כמובן שהם ויתרו על השורשים שלהם. וזה לא משהו שיכול להחזיק מעמד לאורך זמן.
 
בימים אלו אני בשיאה של עבודה על סרט חדש, המספר את סיפור חידוש ההתיישבות בשומרון. גיבורי הסרט הם הרב מנחם פליקס, הרבנית מרים לוינגר, וגם אבא שלי - בני קצובר. ולאורך כל העבודה על הסרט אני חושבת איך להחזיר לעצמי ולצופה את האהבה העצמית למי שאנחנו. ישראלים גאים אבל גם מחוברים לשורשים. גם יהודים. וכשאני מצלמת ומראיינת - לשכוח ששונאים אותי, לא לנסות לשאת חן, לספר את הסיפור מתוך חיבור פנימי אמיתי. כי אמנם ברור שאני מחוברת לסיפור, גדלתי בתוכו ואני מעריצה אותו, אבל לספר אותו בסרט, שיאפשר לצופה להזדהות עם הדמויות, לראות כמה הם גיבורים, בשבילי זה היה אתגר. חברה, אשת מקצוע, שצפתה בגירסה ראשונית של הסרט, אמרה לי: "את יודעת, אף פעם לא הקשבתי באמת לרבנית לוינגר. ופתאום בסרט הזה היא מרגשת אותי".
 
היא לא ידעה, אבל זה בדיוק מה שרציתי שיקרה. בסופו של דבר, זה לא קשה. צריך רק רקע יפה, קצת תאורה, זווית צילום מחמיאה יחסית, ושאלות שבאות ממקום באמת מתעניין ומעריך. זה לא קשה אם רק מצליחים להיפטר ממטען כבד של שנאה עצמית.
 
 
בסיפור [ולצורך העניין סיפור שמסופר בקולנוע] יש כוח מרפא. הוא עושה סדר במציאות, פונה אל הרגש, מציב רעים מול טובים, עד כמה שזה נשמע פשטני. סיפור שאפשר להזדהות אתו משיב לנו חלקים מעצמנו. מרגיע, מנחם, מעורר השראה. ביצירה שלי אני מחפשת כל הזמן להשיב לנו את האהבה למי שאנחנו, לראות עד כמה אנחנו מדהימים, עוצמתיים, גיבורים. כשרואים מישהו שמוצג כגיבור על המסך, ומזדהים אתו, קורה משהו. רוצים להיות כמוהו, מתקרבים לחלק שבנו שהוא מייצג עבורנו.
 
זה לא רק משהו חיצוני, איפור וצבע ותדמית. זה משהו מאד עמוק, פנימי, שבא לידי ביטוי בצורה החיצונית. אני מאמינה שהסיפור שמסופר בסרט החדש, שנקרא "רוח אחרת", מעורר הזדהות כמעט בלב כל יהודי. אני רואה את זה קורה, שוב ושוב, כשאבא שלי מספר את הסיפור שלו על חידוש ההתיישבות ביהודה ושומרון לקבוצות ולתלמידים. כמה הם מתרגשים וכמה הם רוצים לשמוע עוד ועוד. אני מחכה לרגע שבו סוף סוף הסרט יפגוש את הקהל, ואזכה לראות את זה קורה.
 
(לצפייה בפרומו ותמיכה בסרט: https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=22415)

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה