מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום חמישי 3.1.13 1 תגובות לפוסט 18528 צפיות

חידת הנוער, חידת עתידנו

אילו הייתי היום בת 16, אני שואלת את עצמי, האם גם אני הייתי מגיעה לשבת הדרמטית במאחז "עוז ציון", שפינויו שהחל בערב שבת והופסק עד צאת השבת תפס את נישת כותרת "ברדק הבחירות התורן"? מי שמכיר אותי היום מגחך. מה לך ולפאות הארוכות-העבות-המסתלסלות האלה, לכיפות הענקיות, לאבנים שנזרקות ולהיגררות הצועקת הזאת על האדמה. אמנם את מתנחלת מלידה, אבל הנוער שהיית חלק ממנו אף פעם לא היה נראה ככה.

וזה נכון. הפאות האלה, הכיפות האלה, הצעקות האלה. כמה קל לנו, יושבי היישובים הבורגנים, המבוססים, להיתפס למראה החיצוני השונה ולעקם את הפרצוף. אנחנו לא נראים ככה. גם הילדים שלנו לא. אלה משהו אחר, נוער הגבעות האלה, זה לא אנחנו - המתנחלים היפים, המסבירים, שרוצים כל כך להתחבר אל עם ישראל, שהנה מצליחים מדי פעם לגעת ולשכנע, והנה אלה עם האלימות שלהם והמראה המשונה שלהם הורסים לנו הכל.

רגע, אני אומרת לעצמי ולכל שכניי שבתוכם אני יושבת, תיזהרו. זאת בדיוק אותה דינאמיקה שממנה כולנו סובלים. אותה דינאמיקה מתגוננת שמולידה את שנאת המתנחלים. כי כמו שאנחנו רוצים כל כך לחבר למפעל ההתיישבות שלנו את עם ישראל, יש ישראלים שהם אנשי העולם הגדול, נוסעים, מרצים, סוחרים, מטיילים, אקדמאים, סופרים. הם הישראלים היפים, הנאורים, שרוצים להראות לעולם שארצם ישראל היא מתקדמת וליברלית והומאנית ושוחרת צדק ושוויון כמו הארצות המתקדמות שעל פני הגלובוס, ופתאום באים המתנחלים האלה עם השביסים והכיפות על הראש וההתנחלויות-מנציחות-המלחמה שלהם ומכתימים להם את התדמית. ובדינאמיקה הזאת, כמה קל להיתפס למראה החיצוני השונה, המוזר למי שלא רגיל בו, ולטרוק איזה דלת כמגננה כי "אנחנו ממש לא כאלה" ולא לרדת לעומקה של הבנה, להיכרות אנושית, לאבחנה בדקויות.

כי מי שהוא כמונו בתיוג מן החוץ, אבל נראה אחרת בעינינו ומקלקל לנו, הוא מי שהכי מאיים עלינו ולכן מצליח יותר מכל להעלות את חמתנו ומהר מאד נהיה מושא לחיצי לעגנו. ומי כמונו יודע שלא לגמרי בצדק.

                                                 * * *

אני מנסה להיזכר בגיל 16-17. געגוע-לא-געגוע יש בי לגיל הנמרץ הרענן המחפש והמתייסר הזה. גדלתי והתבגרתי עם המאבק על חידוש ההתיישבות ביהודה ושומרון, נשמתי את האהבה למרחבים ולהרים של הארץ הזאת. יותר מעשרים שנה חלפו אבל אי אפשר לשכוח את תום הנעורים. את הנפש המחפשת אחר איזו אמת מוחלטת וגבוהה ובלתי מתפשרת. את הכאב העצום נוכח עוולות ומחדלים שאין בגיל הזה מקום להכיל ושמניע למעשים ששואפים לתקן את העולם. את הכוחות הרעננים לעשות כשמי בכלל שם לב אל התנאים. וגם את אהבת האקשן והדרמה ששוברים את שגרת החיים והלימודים הכל כך לא מעניינים.

ואני יודעת שמעבר למראה - שבאופן שטחי נראה לפעמים קצת הזוי ותמהוני וצעקני - של החבר'ה האלה בעוז ציון, זה מה שבעיקר מניע אותם. הם כואבים ולא מוכנים להשלים עם מצב שאנחנו, ממרום גילנו ועומסי חיינו, סובלים בשקט. חזרנו הביתה אל ארץ אבותינו, הבריטים מזמן עזבו את הארץ ואנחנו במו ידינו קובעים את חוקינו, אז איך זה שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו לבנות בכל מרחבי ארצנו. אין מה לומר, אבסורד כואב, מקומם, בתוך מציאות מורכבת אמנם, אבל כמה טוב שיש צעירים ברוחם ותמימים בנפשם שעוד מזדעקים עליו ולא מוכנים להשלים אתו.

                                                                          *   * *

גם היום חלפתי על פני "עוז ציון" בדרכי לעבודה. צריף עץ חדש כבר עומד על תילו. האם הייתי שם בשבת לו הייתי בת 16? אהבתי את הארץ הזאת לא פחות, כאבתי את מכאוביה לא פחות, הייתי תמימה וסעורת נפש לא פחות. פאות לא היו לי וגם לא לאחיי, אבנים לא זרקתי. אבל מצד שני הפאות האלה מצהירות ש"אנחנו גאים במה שאנחנו מאמינים וממש לא מזיז לנו איך זה נראה בעיניכם". והאבנים האלה – לא אתכחש להן, אני יודעת שהן מדי פעם נזרקות, גם הן מבטאות איזה שילוב של כאב ואי מוכנות לספוג-ולהתכופף-כמו-בגלות ואולי עוד כמה מרכיבים שעדיין לא הצלחתי לרדת לעמקם, אבל אם אתאמץ עוד אצליח להבין. אנחנו לא היינו נראים ככה, לגמרי לא, היום זה נראה לגמרי רחוק ממני, אבל מי יודע, שבה ועולה לנגד עיניי הנערה שהייתי. דווקא יש מצב.  

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
תפארת גולד.
תפארת גולד. הגיב ביום רביעי 9.1.13

בס"ד
לחבר'ה הצדיקים שנמצאים שם יום יום,גם עכשיו-עם כל הרוחות הסוערות והשלג,מגיע שכוייח עצום!
מחזקים את ידיכם!

הגב