אבי שקד
אבי שקד אבי שקד (מנדלסון), יליד ירושלים (דור שביעי), צאצא של האדמו"ר הזקן מייסד חב"ד (דור תשיעי), נשוי למיכל, אב לשלושה, ממייסדי נופי פרת יום שני 22.5.17 אין תגובות 1525 צפיות

חזרנו שוב אליך

היום האחרון למלחמת ששת הימים. אבא מגיע הביתה עם המדים המנומרים, כובע צה"לי אוסטרלי על ראשו, תמ"ק עוזי תלוי על כתפו, ופניו עטורות בזיפי זקן בן חמישה ימים - ימי המלחמה.

הביתה - לבית שלנו - שמקומו במורד רחוב בר אילן בירושלים, מאה מטרים בלבד מהגבול עם ירדן. הבית שספג במשך המלחמה מאות כדורים שפגעו בו ישירות בזמן שאנחנו בתוכו, ולקינוח ספג שני פגזים שהתפוצצו בתוך הבית - בקומה שלנו, קומת הקרקע, במרחק שני חדרים מאיתנו, בעת שהצטופפנו יחד כל דיירי הבניין שלא היו מגויסים בחדר היותר רחוק מהגבול...

אבא היה צריך לדפוק הרבה זמן על דלת הכניסה. פחדנו לפתוח. לא ידענו מה קורה בחוץ. לאחר שהזזנו את הארגזים והרהיטים שחסמו את הכניסה, ראינו מולנו אבא מותש. אבא שלא ישן כבר כמה ימים ולילות, אבל פניו היו מאירות.

"שחררנו את הר הבית", הכריז אבא. "ירושלים מאוחדת שוב!"

אבא בפתחה של מערת המכפלה

 

כמו חשמל - אחזה התרגשות עצומה בכולם. באופן ספונטני התחלנו לשיר את "ירושלים של זהב", השיר שרק בשבועיים האחרונים שלפני המלחמה התחיל להישמע ברדיו ברחבי המדינה, וכעת הפך להימנון המלחמה...

למרות מחאותיה של אימי, לקח אותי אבא - ילד בן שבע - לגג הבניין בו גרנו.

משם צפיתי יחד עם אבא על מטוסי המירז' - הרכש הצרפתי האחרון שלנו, יורדים ומפציצים באזור הר הצופים ואוגוסטה ויקטוריה. אזור שנמצא לא רחוק מאיתנו, אזור בו שיירות שלנו, שהיו צריכות להגיע למובלעת האוניברסיטה העברית בהר הצופים, הותקפו וכל אנשיהן נהרגו.

הסיור הסתיים. חזרתי לחדר האפל, ואבא חזר למלחמה.

אבא במלחמת ששת הימים עם חבריו החיילים

 

* * *

 

למחרת הסתיימו הקרבות. אבא חזר שוב הביתה, ושוב לקח אותי איתו לטיול.

עברנו דרך השוק של העיר העתיקה, בסמטאות צרות, ובין קונצרטינות שהיו פזורות. פתאום יצאנו מבין הבתים אל רחבה צרה, ומולנו - הכותל!

הדבר היה מספר ימים לפני שצה"ל פינה את שכונת המוגרבים, שהגיעה עד למרגלות הכותל.

 

ברגע הראשון קצת התאכזבתי.

הזהו הכותל? האם זאת ירושלים שאליה אלפיים שנה אנחנו כמהים ומתגעגעים?

שניה לאחר מכן קלטתי את עוצמת המעמד.

אבא, החזק והגיבור, פרץ בבכי של התרגשות. ואני נאלמתי.

 

ברקע עדיין הדהדו קולות ירי בודדים של צלפים.

רחבת הכותל הצרה הייתה מלאת חיילים וגם אזרחים שהחלו לצאת מהבתים.

כולם נדבקו לאבנים, נשקו, בכו, ולחשו תפילה. וגם אני נצמדתי וביקשתי "שלא יהיו עוד מלחמות".

 

* * *

 

באותו זמן, בבית, ישבה אמא צביה אחוזה בהתרגשות שהורגשה בכל מקום בעיר המאוחדת, ויחד עם אחותי ניסו להוציא את התחושות אל הכתב. להביע את ההתרגשות במילים. בשיר משלהן.

גם החדשות של סוף המלחמה התחילו להגיע. ובצד ההתלהבות על הניצחון האדיר ועל איחוד העיר, הגיעו גם הידיעות על הפצועים, ועל ההרוגים הרבים. הדהדו מילים חדשות: גבעת התחמושת, סמטת הדמים, רוקפלר, הפריצה אל העיר העתיקה... (במלחמת ששת הימים נהרגו 779 חיילי צה"ל, יהי זכרם ברוך). בדם ואש – חזרנו שוב לירושלים.

 

שורה אחרי שורה יצאו המילים. מההתרגשות, מהמחשבות, אל הדף.

הן כתבו, ולאט התחברו להן מילים. פזמון. וגם לחן.

 

והמילים, מרגשות ועוטפות, תואמות לאווירת התקופה:

 

בדם ואש, בכאב ושכול, חזרנו שוב אליך,

ירושלים, יקרת לנו מכל, ושיר מזמור ישירו לך בניך,

 

לא נפקירך עוד לעולם, לא ננטשך עוד לנצח,

כי לנו את מדור דור, קרן זיו ושפע אור.

 

* * *

 

בימי ההתרגשות שלאחר שחרור העיר, ובשנים הראשונות לאחר המלחמה - שרנו את השיר.

הימים חלפו. אבא כבר הלך לעולמו. גדלנו, התחתנו, והשיר הלך ונשכח.

32 שנים לאחר המלחמה, נולד בירושלים הנכד - נווה.

לכבוד בר המצווה של נווה, לפני כחמש שנים, ביקשו הוריו מאיתנו - האחים, להכין לבר המצווה שלו ברכה ירושלמית "בשם דמות" מהדמויות ששחררו את ירושלים, ולהגיש אותה לנווה לבר המצווה.

אני כתבתי ברכה "בשם מוטה גור". דוד, אחי, כתב ברכה "בשם עוזי נרקיס".

את הברכות הגשנו לנווה.

דוד, איש יקר בעל נשמה ענקית, דור שמיני בירושלים, הלך מאיתנו לא מכבר, לפני כשלוש שנים, ממחלת הסרטן שהתגלתה בגופו מעט לאחר יום הולדתו ה-50, ועלה למרומים ביום הולדתו ה-51.

אחי, דוד מנדלסון זכרו לברכה

 

ביום ירושלים שלפני פטירתו של דוד - נזכרתי בשיר. שאלתי את דוד אם הוא זוכר את מילותיו.

דוד זכר את הבית הראשון, זכר שהיה בית שני, וגם הזכיר משהו על זה שקיים בית שלישי שקשור לבר המצווה של נווה...

מחלתו ופטירתו של דוד, השכיחו ממני – ומאתנו - כליל את השיר. עד השנה.

ביום העצמאות השנה ערכנו מפגש משפחתי ביער נווה צוף שבבנימין - ונווה התבקש להביא את הברכה שכתב לו דוד לבר המצווה. גם סבתא התבקשה להתאמץ ולהזכיר לנו את הבית השני האבוד...

 

סבתא זכרה את מילות הבית השני, ונווה מצא והביא את הברכה שכתב לו דוד. בתוך הברכה המרגשת, מצאנו גם את מילות הבית השלישי האבוד.

 

הבית השלישי אותר ונמצא.

דוד הוא שכתב בית שלישי, על השלמת השליטה בירושלים. על "הר הבית בידינו" - על הקמת הנווה. על חזרה לירושלים הבנויה.

לפני פטירתו ביקש דוד מקרוביו "להרבות אהבה ושמחה בעולם". וכעת, כאשר מצאנו את מכתבו של דוד, אנחנו יכולים לשחרר לעולם את השיר, על שלושת בתיו.

שיר שהחל בעת המלחמה, בהתרגשות של איחוד העיר, ומסתיים בקריאה לירושלים הבנויה:

 

* * *

 

חזרה לירושלים

מילים ולחן: צביה מנדלסון

בית שלישי - מילים: דוד שקד (מנדלסון) ז"ל

 

בדם ואש, בכאב ושכול,

חזרנו שוב אליך,

ירושלים, יקרת לנו מכל

ושיר מזמור ישירו לך בניך,

 

לא נפקירך עוד לעולם,

לא ננטשך עוד לנצח,

כי לנו את מדור דור,

קרן זיו ושפע אור.

 

בלב פועם, נרגש נסער,

נזכיר את שמך בטוהר.

ירושלים - צופנת סוד נסתר.

אור ואהבה שלובי זוהר.

 

לא נפקירך עוד לעולם,

לא ננטשך עוד לנצח,

כי לנו את מדור דור,

קרן זיו ושפע אור.

 

בשיר מזמור, ובגאון,

נווה פה שוב הקמנו.

מחורבותייך - נקים שוב המקדש,

ולויים - במלוא גרון ירונו.

 

הן שבו לציון כולם,

הן הגלות - לא תישנה עוד,

כי לעולם - בעיר דוד,

פה נישא את אש התמיד

 

לא נפקירך עוד לעולם,

לא ננטשך עוד לנצח,

כי לנו את מדור דור,

קרן זיו ושפע אור

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה