כרמי אור
כרמי אור כרמי אור בת 38, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), נשואה באושר, גרה ביקיר בשומרון. מייסדת 'זוגיתא' יום חמישי 15.6.17 אין תגובות 2372 צפיות

חופש, פשוט.

לא תמיד ידעתי להעריך את משמעותו של טיול מוצלח, של חופשה טובה מהשגרה.

כשהייתי בכיתה ח' יצאנו לשליחות בשטוקהולם. היה מרתק, אבל כפי שמצופה ממתבגרת, ברגע שהוציאו אותי לטיול משפחתי, הייתי זועפת עם אזניות של ווקמן (כזה עם קסטות) על האוזניים. לא אשכח את ההפצרות של הורי כדי שאצא מהרכב השכור לסיור באיזו עיר חדשה שהגענו אליה. סירבתי. מסתבר שלמתבגרים הכי טוב בבית.

אבל הימים חלפו ועברתי תקופות חיים מלאות ומגוונות.

ופתאום אני מוצאת שחופש מאתגר אותי, במובן הטוב של המילה. אני יצירתית כשאני במקום זר, רגועה יותר, מתמסרת.

בשגרה יש כל כך הרבה מטלות. רובן בהחלט מספקות ונעשות מתוך בחירה. אני מודה בפה מלא שאני די מרוצה מחיי. אבל העולם קורא לי, השינוי והיציאה מהווים מקום כל כך חשוב שמתדלק את העשייה. בשנה האחרונה יצאנו ליותר לחופשות. סוג של פיצוי על תקופת חיים ארוכה בה לא יצאנו לחופשות בכלל.

מסתבר שלא מאוד יקר לנסוע אם יודעים מה לחפש. חאן משפחתי, אוהלים בטבע, בית של חברים בעיר אחרת. טיסות מוזלות מוזמנות הרבה זמן מראש או דילים מגניבים של הרגע האחרון (כי לא באמת משנה לאן נוסעים העיקר לנסוע ולכן אפשר את מה שהכי זול) וכמובן דירות air bnb זולות מחוץ לעיר הגדולה (ככה הגענו לצימר הכי מהמם בפרוורי אמסטרדם שכלל אגם גדול ושני זוגות אופניים) ובעיקר בישול עצמי (כי גם ככה צריך כשר) שחוסך הון על תזונה.

החופש הזה לקום ביקיצה טבעית, לא לכבס ולא לשטוף רצפה. משהו מיוחד שמאפשר שיח אמתי, זוגיות טהורה ומשפחתיות חוויתית. אפשר בארץ, אפשר בניכר.

הדבר הכי משמעותי בשבילי כשיוצאים מהארץ (אחרי משמעות הפוקוס הזוגי / משפחתי בחופשה) – זה פשוט לא לפגוש אף אחד שאני מכירה. ללכת ברחוב יד ביד עם בעלי המהמם ולא להכיר אף אחד. זה מה שקונה אותי. זה משהו שאני מוכנה לשלם עליו. יש משהו בנימוס האירופאי או בשירות במזרח שעושה לי טוב. שחפים צועקים, חוף עם מים צלולים שטופי שמש וכמובן נוף ענק שאפשר לנסוע בו שעות. המדינה שלנו קטנטנה ומקסימה, אבל משהו במרחב מאפשר לי נשימה. העליות של ירושלים פותחות לי את הלב כל פעם מחדש, אבל משהו ביערות הענקיים ובשפות הזרות גורם לי להתמקד, לזכך את החשיבה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שההגדרה העצמית שלי קיבלה צורה. בית הספר הבינלאומי בשטוקהולם 1992 אכלתי כשר כשכל השאר אכלו בחדר האוכל של בית הספר. לא יכולתי להגיע למסיבות שנערכו בשבת. ופתאום הבנתי כמה היהדות חשובה לי. כמה אני לא מוכנה "לעגל פינות" ולזרום. נכון, שם התחלתי ללכת עם מכנסיים, אבל גם הבת של הרב הראשי של שוודיה הלכה עם מכנסיים, זה לא היה חלק מההגדרה של מי יהודי או מי דתי בכלל. ואז, מלחמת המפרץ והפכתי למסבירה לאומית מול תלמידים מארצות ערב וכל השאר. שם היה ברור לי מי זה עם ישראל בשבילי, מהי זכותנו על הארץ. גם בלי ללמוד "מגלות לקוממיות". חשתי את זה בכל נימי נפשי.

גם היום, כשאנחנו בודקים איפה יש תפילות בגלות כדי לבחור איפה לבלות את השבת – זה מגדיר אותי. אני גאה בזה שאני יוצאת מישראל עם צידנית קטנה בתוך המזוודה. כיף לי לאכול בצניעות בדירה ולא לשבת במסעדה. התפילה הספרדית בבית הכנסת של ברצלונה או זו האשכנזית בבית חב"ד בדרמסאללה עושות לי טוב. ההליכה למניין מיוחד בירושלים או בתל אביב, הופכות את השבת למשהו מיוחד. אין את כל עניין השואו שיש בקהילת הבית. לא צריך לחשוב מראש מה ללבוש או את מי נפגוש בדרך. פשוט זורמים. מחייכים ליהודים אחרים ומתפללים מעומק הלב. זה חסר לי בבית. עוד לא מצאתי בישראל את מקומי ה"דתי" עוד לא מצאתי מניין שבאמת בא לי ללכת אליו כל שבת (היה אחד כזה אבל הוא הולך ונעלם וזה כבר נושא לפוסט אחר). עצוב לי שרק במקומות אחרים אני מוצאת את עצמי, אבל למדתי לקבל את זה וליצור את סדרי העדיפויות הנכונים כדי לאפשר את היציאות האלה מהשגרה. נסיעה לא חייבת לכלול שופינג או כרטיסים למוזאונים ואטרקציות, אפשר לטוס לואו קוסט, להזמין חושה נידחת ולאכול סלט חתוך שהבאת מהבית. כל העניין זה מהות החופש ולא העטיפה החיצונית היקרה.

כמובן שאפשר גם לקחת כמה דקות חופש באמצע יום עבודה ולעצור את הרכב בנקודת נוף, לכבות טלפון ולהרגיש את הרוח. אבל כשיוצאים לכמה ימים זה משהו אחר.

והילדים – כשלוקחים אותם הם לפעמים מתבאסים  לכתחילה (מתבגרים, כבר אמרנו?) אבל הכי נהנים בסוף. ואם לא לקחנו אותם - הם מבינים, מחזקים, מתגעגעים ושולחים וואצאפ כל שלוש דקות :-) 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה