תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום שלישי 27.6.17 1 תגובות לפוסט 540 צפיות

מתווה הכותל

אתמול בבוקר יצאתי לרוץ מוקדם, מתחרה עם גל החום מי יגיע קודם. הריצה היא זמן ההשראה שלי, מתחברת למה שקורה בארץ ובעולם, והמחשבות והרעיונות זורמים עם הקצב. ברדיו מדברים על מתווה הכותל ואת תוכנית הבוקר פותחים בטור של עמיחי אתאלי "יהודי לא יורק על יהודי" - הם מקריאים את הטור ואצלי במקביל עולים הטורים, הקצב מתגבר ואני מתחילה לרוץ מהר הביתה כי אני פשוט חייבת, אבל חייבת, לכתוב חזרה.
אין לי חוש מוזיקלי אבל אני מאוד רגישה לזיופים, הם צורמים לי. כשאני מרגישה שמשהו מתרחק מנקודת האמת, קשה לי איתו.

מתווה הכותל הוא רק הזדמנות, ניסיון להכניס רגל בדלת, מאחוריו יש הרבה מעבר לסוגיה איך תיראה רחבת הכותל, וכך גם בדיון הסוער שמתלווה אליו.
69 שנים מאז הקמתה של מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, ואנחנו נמצאים בשלהי עיצוב מראה פניה, עיצוב זהותה. השאלה "מי אנחנו?" משפיעה מאוד על שאלת "לאן פנינו מועדות". כל סטייה קטנה ממה שכבר נחתם ונסגר כאן מזמן מהווה גל צונאמי אדיר. 

המאמר של עמיחי אתאלי פותח ברב קוסגרוב, רב בית כנסת פארק אבניו בניו יורק, "שלכל דרשה שהוא נושא מקשיבים ברוב קשב מיליארדים של דולרים". הוא ממשיך ומתאר את הכסף של אותם יהודים שבפרצופם ירקה ממשלת ישראל, כאלו שכספם מגן על קיומה של מדינתנו החל מסוללות כיפת ברזל, מטוסים חמקנים ועד כסף לחגיגות ימי עצמאות. המיליארדים האלו שנמצאים בדרשה של הרב קוסגרוב הם הם שמגנים על קיומנו כאן ובעבורם ראוי לה למדינת ישראל לוותר קצת על המסורת היהודית ולהסכים להכניס לתוכה מעט מהרפורמה שמגיעה עם המיליארדים.

אני שומעת את הדברים ואיזה קול פנימי צועק לי שזה פשוט לא נכון, זה לא אמיתי, שאסור לנו לחיות בתחושה שמה ששומר עלינו כאן זה הכסף, זה פשוט לא ככה, זה בדיוק הפוך! מה ששומר על קיומנו כאן זה מה שהפשרה הזו מנסה לפגוע בו. "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו", יש הלכה ויש מסורת ארוכת שנים של עם ישראל, השמירה עליה היא ששמרה עלינו. זה הזיוף שכל כך צורם לי, כסף הוא חשוב, בלעדיו באמת יהיה קשה לשרוד כאן, אבל ישנם דברים שהם הרבה יותר משמעותיים לעתידנו מכסף.


מהאלבום המשפחתי שלנו: נער הבר מצווה עם אבא ואמא, והמשפחה החילונית עם המשפחה הדתית, יחד במרחב משותף ברחבת הכותל

בתוך הויכוח הזה מדברים גם על צביעות. הצביעות שיודעת לקחת את כספם של יהודי ארה"ב, אבל לא מוכנה לתת להם להשפיע וגם כאן אני לא מבינה את הקשר. הכסף שנשלח לישראל נועד להגן עליה, זה סיוע קיומי, זו וודאי חובתו של כל יהודי לסייע לאחיו, זו אחווה עתיקת יומין של עם שהוא משפחה אחת גדולה. מה הקשר בין זה לבין הניסיונות לעצב את זהותה של מדינת ישראל? אלו שני דברים שונים לחלוטין. ירצו - יסייעו, לא ירצו - לא צריך. תג המחיר של הסיוע הזה לא יכול להיות כרטיס כניסה לעיצוב זהותה של המדינה, זו זכות ששמורה רק למי שחי כאן ומוכן לשאת בנטל ובתוצאות.

ציפי לבני הגדילה לעשות ודיברה על מסירות הנפש של הסטודנטים היהודים בקמפוסים, על אובדן החיבור למסורת בקרב צעירי ישראל אל מול החיבור כל שבת בבית הכנסת אצל הדור הצעיר של יהודי ארה"ב. "על מה את מדברת לעזאזל?", שאלתי אותה בקול רם וקיוויתי שאף אחד לא רואה שאני מדברת לעצמי. מסירות נפש בקמפוסים, עניתי לה בראשי, זה דבר בהחלט חשוב ונצרך, אבל רק כשיבואו למסור אותה כאן הם יהיו בעלי זכות הצבעה והשפעה. ובאשר לעניין החיבור למסורת, אין לי מושג מאיפה היא הביאה את זה, התבוללות, אכילת אוכל לא כשר וחילול שבת - מבחינתי הם לא בדיוק חיבור למסורת. מתנצלת, לא מצליחה לראות איך יוצא טוב מנסיעה בשבת לבית הכנסת.

מה שמדהים אותי בכל הסיפור זה ההתעלמות מהעובדה הבסיסית שמי שבועט במסורת בא בשמה ומבקש להיות מחובר בדרכו שלו. הרי לפי דרכם של הרפורמים כבר מזמן אין תפילה לציון, ואם מתווה הכותל לשיטתם היה מתקבל לפני 300 שנים, כבר לא היה כותל. מאיפה מביאות נשות הכותל את ספרי התורה, הטלית והתפילין, אם לא מאותה מסורת ששנים אנחנו נאבקים על קיומה? אותה מסורת שהן מנסות לשנות ולחדש עד שתיעלם.

אין לי ספק שאם יהודי ארצות הברית יחליטו יום אחד לקום בהמוניהם ולעלות לארץ, אנחנו נמצא את עצמנו בתוך ויכוח לא פשוט, אבל זה יהיה ויכוח שאשמח לנהל אותו וכל אחד יעשה כפי יכולתו להשפיע ולהכריע. עד שזה יקרה אני לא חושבת שיש להם זכות. מי שלא לוקח אחריות לא יכול לצפות שיסמכו עליו.

ועם כל מה שנכתב כאן, יש בי אהבה גדולה לכל עם ישראל, אני מתפללת כל יום שכל נדחי עמנו יתקבצו ויבואו ארצה, אני רוצה אותם קרוב אליי, הם יותר יקרים וחשובים לי מאשר הכסף וההשפעה שלהם ברחבי העולם. לא בטוחה כמה מאלו שדיברו על היריקה בפרצוף רוצים שאחינו היהודים יעלו ארצה, הם רואים חשיבות גדולה בחייהם שם מעבר לים. 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
אנונימי (אורח) הגיב ביום חמישי 29.6.17

וואו תמר, למדתי איתך יחד לפני 20 שנה. איזו דרך. איך ממקום של התבוננות, תמיהה, שאלה, ע-נ-ו-ו-ה, הגעת למקום כל כך החלטי ומבקר לא את עצמו אלא את האחר?

הגב