שיר סיגל
שיר סיגל 27 , אמא לשלושה, גרה בכפר תפוח, כותבת, מלמדת, לומדת, מבשלת יותר מדי, מנקה יותר מדי, ועייפה יותר מדי. יום שלישי 4.7.17 1 תגובות לפוסט 1247 צפיות

כששמים לך X על החלומות

יש רגעים כאלה בחיים, שכל מה שאנחנו רוצים באותו הרגע זה להיבלע באדמה. למות מבושה. לבכות. 
רגעים שבהם ההשפלה כל כך צורבת לנו בעיניים, שאנחנו לא רואים כלום.

ואז אחרי כמה שנים טובות, אולי איזה שבע, אולי יותר, אנחנו חוזרים לרגעים האלה, ומחייכים חיוך קטן, ויודעים שמהרגע הזה והלאה - השתפרת, התקדמות, שינית, עשית, הזעת; וכל הזמן, הרגע הזה דוחף אותך מאחורה, דוחק בך, צורב אותך, מטיח עצמו בך, וגורם לך לא לעצור.

יום אחד, לפני כמה שנים, ביום פתוח של אחת המכללות הדתיות שנחשבת מובילה בתחומה, ישבתי מול אישה נאה ביותר, שענדה שרשרת מעצבים עם אבן כחולה במרכזה. 

היא החזיקה בידה את תעודת הבגרות שלי, כאילו היא מטלית מלוכלכת, ואמרה לי: "אבל למה באת אלינו? את ראית את הציונים שלך? אפילו אין לי זמן להסביר כמה זה לא מתאים למכללה שלנו".
אני זוכרת את כל התקוות שלי מתנפצות על הרצפה מולה, והיא אפילו לא שמה לב.

נכון, תעודת הבגרות שלי לא מדהימה, אבל היא שלי, והשגתי אותה בדמעות ויזע, 
והנה, האישה הזאת לא מוכנה להכיר בשוויה. 
לא מוכנה אפילו לתת לי הזדמנות לצאת מהחדר הזה עם טיפה אחת של כבוד.

אז מצאתי מכללה שהסכימה לקבל אותי, ובכל פעם שרציתי להישבר, נזכרתי באישה היפה הזאת, ובמבט הביקורתי שלה, ובשרשרת המעצבים שלה, והוכחתי לעצמי שוב ושוב שהיא טעתה.

אז נכון, כבר הייתי בוגרת מספיק כדי לקחת את זה למקום של חיזוק, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב על נערות שמנסות להתקבל לאולפנה, או נערים שרוצים ישיבה מסוימת, הילדים האלה שאומרים להם "לא". שמסמנים איקס על החלומות שלהם.

אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לקבל, להעריך כל אחד, ואז, ברגע האמת, אנחנו מציבים אותם בפני ועדת קבלה שתספר להם אם הם שווים יותר או פחות. 
אנחנו מלמדים את הבנות שלנו שהן מוכשרות וחכמות, ואז שולחים אותן למכללות שלא מקבלות אותן.

לא יודעת. אולי בשלב מסוים אנחנו שוכחים מה היא נפש של אדם. אולי בשלב מסוים אנחנו אדישים מדי, ומה שמתנגן בראש שלנו זה כללים וחוקים, וגרסה קלושה וחיוורת של רשימת ערכים. 
אולי אנחנו מאבדים את האישיות שלנו, ואז בתור מנהלי מוסדות חינוכיים אנחנו מנפצים חלומות לפרנסתנו.

מזל גדול יש לנו, שהילדים שלנו הרבה יותר טובים מאתנו, והלב שלהם במקום הנכון, ויש להם כל כך הרבה לתת לעולם הזה. 
הם מצליחים לראות מעבר לאותו אדם שסימן מינוס ליד השם שלהם. 
הם יוכיחו שהמוסד הזה טועה. 
הם מצליחים לחבר את עצמם מחדש, ולנוע במסלול שונה, ולעתים יותר טוב. 
הציבור שלנו שם דגש על קבלת האחר, על מצוות של בין אדם לחברו, על אהבת חינם, אך אנחנו מלאים בוועדות קבלה למיניהן, שמגבילות את צעדיהם של אלו שלא נראים או נשמעים או מצליחים כמו כולם, ועדות שמדירות את אלה שקצת יותר קשה להם, או את אלה שבחרו בדרך שונה. 
ועדות שקובעות מי מספיק טוב, ומי לא.

מי אמר שלקבל ילד עם ציונים נמוכים זוהי פשרה? מי אמר שזה יוריד את הרמה של המוסד שלכם? 
מי אמר שוועדות קבלה ליישובים צריכות להדיר חצי מהמועמדים? ומי הבטיח שהן מקבלות דווקא את הטובים יותר? 
ומה בכלל קובע מי יותר טוב ממי? 
ציונים? 
חשבון בנק? 

הילדים שלנו לא בוחרים חברים על פי הציונים שלהם. 
הילדים שלנו לא שופטים אנשים על פי חשבון הבנק שלהם.

אבל אנחנו? 
אנחנו פשוט לא חכמים מספיק בשביל לראות מעבר לציונים.

הבת שלך לא התקבלה לאולפנה שרצתה? הבן שלך לא התקבל לישיבה הכי טובה? 
לא נורא, היא עוד תהיה אדם מצליח, טוב לב, אדיב, סבלני, ומכובד.

או משהו כמוני:/

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
שושי (אורח) הגיב ביום ראשון 23.7.17

גדולה!!!!!

אהבתי והולכת להטמיע

הגב