פנינה דסקל
פנינה דסקל בת 38 (אוטוטו). נשואה לאיציק + 6 אוצרות מדהימים. גרה בהר ברכה כמעט 16 שנה. יום שני 10.7.17 3 תגובות לפוסט 1526 צפיות

פחדנית?

כשמבקשים ממני להגדיר את עצמי...

אני תמיד מתלבטת.

מה הדבר הראשון שאספר עלי? מה משקף אותי?

מה אומר, שאני רעיה? שיש לי בעל מדהים, מפרגן, אוהב ותומך?

שאני אמא? אולי אספר על ששת אוצרותיי המדהימים?

מה אגיד: שאני אשה? אחות? אולי בת?

אולי שאני דתיה?

כן, אחת כזו עם כיסוי ראש וחצאית, אבל בלי קרניים...

ואולי... אולי בכלל מעניין אותם מקום מגוריי?

אולי אני צריכה לספר שאני גרה ביישוב שנקרא הר ברכה? בו אני מגדלת את ילדיי, חיה את חיי?

ואולי, אולי בכלל הם רוצים לדעת על האישיות שלי? אולי רוצים לדעת שפעם לפני שנים, המרצות במכללה חשבו שאני היפראקטיבית, אבל אחר כך הן גילו שסתם יש לי הרבה שמחת חיים?!

מה, מה אספר כשרוצים לדעת מי אני?

אבל תמיד בתוך כל המה, מעולם לא חשבתי שאגדיר את עצמי כפחדנית.

מעולם לא חשבתי שמה שיערער לי את הגדרתי העצמית יהיה דווקא המוכר, הידוע והבטוח כל כך.

את ידיי הרועדות בעודי מכניסה את הסלקל למכונית, ניתן היה לראות כבר ממרחקים.

בסלקל שכבה בתי הקטנה, רק לפני חודש וחצי היא נולדה.

אוצר מדהים, אושר גדול, הלב מתפוצץ בכל הסתכלות עליה.

ודווקא עכשיו, ארבעה ימים אחרי נסיון הלינץ' לא הרחק מביתי, דווקא עכשיו היא מערערת בי את המקום הבטוח שלי.

לא!

לא יכולתי להכניס אותה למכונית.

הסלקל נתקע בדלת ובמושב.

החגורה הסתבכה ונאלצתי פעם אחר פעם לנסות ולקשור.

מפתח המכונית נעלם, וכשסוף סןף נמצא מתחת לסלקל שוכב בשקט – הרגשתי שהוא ההיפך ממני.

לפתע, ללא כל סיבה, היא החלה לבכות.

לא, היא לא רעבה, גם לא עייפה. גם החגורות לא מפריעות לה.

התיישבתי לידה במושב מאחורה.

הסתכלתי עליה, ובפעם הראשונה בחיים הבנתי שאני פחדנית.

כן, כן!

אני זו שנוסעת בימים ובלילות.

זו שיולדת למרות הקשיים והמכשולים.

זו שאומרת מה שעל ליבה, גם במחיר ש"יסכן" אותה.

כן, אני!

אני פחדנית.

שש-עשרה שנים שאני גרה במקום הזה. 16 שנים שאני חיה פה. קמה, עובדת, הולכת, מגדלת, חיה ונושמת 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה את האוויר והאווירה.

כאן כל חיי, וכאן אני מפחדת.

הסתכלתי על בתי, נחה לה בסלקל והבנתי שהנסיעה בוטלה.

לא. איני יכולה לעבור את חווארה היום. לא אחרי שביום חמישי האחרון, נעשה נסיון ללינץ' בתושב איתמר – היישוב הסמוך אלינו. אבא לילדים. שכל חטאו היה בהיותו יהודי שנוסע בכפר חווארה, הכפר המוביל אל יישובי אזורנו.

הפחדים שממלאים את ליבי, החששות הכבדים... נתתי להם להשתלט עלי ועל יומי.

מאוכזבת מעצמי ניתקתי את הסלקל מהחגורה, שלפתי אותו ואותה מהמכונית, נעלתי את הרכב וחזרתי לביתי.

התיישבתי על הספה ונתתי לדמעות לזלוג.

בכיתי על יומי, בכיתי על פחדיי ודאגותיי, בכיתי על חוסר האונים והתחושה הקשה.

נתתי לעצמי לפרוק הכל. שנים של פחדים.

שנים שלא הרשיתי להם לחדור את חומת החיים שבניתי סביבי.

שנים שבהם העברתי ברגע את הפיגועים, זריקות האבנים, הירי, ההצתות, ומה לא בעצם.

שנים שלא נתתי להם לשבש את יומי, את חיי ומשפחתי.

ועתה, עתה נתתי להכל לזרום.

כעבור כמה דקות, מצאתי את עצמי צוחקת.

"השתגעתי!" חשבתי לעצמי. "הפחד גרם לי לאבד את שיקול דעתי" – אמרתי בקול, כדי לבדוק שלפחות את קולי אני עדיין מזהה.

אבל אז הבנתי.

כן, מותר גם לפחד.

מותר גם לתת לפחד הזה לצוף ולצאת.

מותר גם להישבר.

מותר לי גם לדעת שביתי הוא לא תמיד מבצרי.

כן.

מותר להכיר ולהבין שלפעמים יש גם מחיר כואב,

מחיר גדילה בעם הנבחר.

לא משנה היכן אגור ואחיה...

את הנסיעה במכונית, באותו יום כבר לא עשיתי. אך הנסיעה במחשבותיי גרמה לי להבין ולהכיר:

שלום.

נעים מאד.

אני פנינה!

איך אני מגדירה את עצמי?

אני בת לעם ישראל על כל המובנים!

אני אמא,

אני רעיה.

אני בת ואחות.

אני חברה.

אני דתיה.

אני חיה ביישוב מקסים, בו אני מגדלת את ילדיי.

אני מלאת שמחת חיים.

וכן, אני גם מודעת לסכנות שאורבות לי בביתי, בנסיעה ובחיי.

ואני גאה.

אני גאה להיות שם...

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
אביטל (אורח) הגיב ביום שלישי 11.7.17

וואו פנינה.
ריגשת באמת שכתבת את הדברים!
תודה על השיתוף המיוחד והכל כך נוגע ללב של כולנו-האימהות.
מוכשרת

הגב
אפרת ונגרובר (אורח) הגיב ביום רביעי 12.7.17

ה ישמור אותך ואת ילדיך, אלופה!!!!

הגב
שושי (אורח) הגיב ביום ראשון 23.7.17

כל כך מבינה, במיוחד היום אחרי הרצח המתועב בחלמיש, גם בראשי עולות שאלות בכל פעם שאני בכבישי השומרון, האם אני מספיק אמא אחראית ???
אבל אז אני מזכירה לעצמי שהטרור יכול לפגוע בכל מקום, ואין לוותר על שום שעל וצעד מארצינו.

את אלופה!!!

הגב