צורית פניגשטיין
צורית פניגשטיין אמא לשבעה,סטודנטית למדעי החברה ותושבת טלמון. יום שני 24.7.17 אין תגובות 2497 צפיות

כאילו צער העולם על כתפי

מאז אותו רגע בשבת, כשבישרו לי את ההודעה הנוראה, ירד עלי אבל כבד וצער העולם על כתפי. אני לא ממש מצליחה להתרכז, והילדים השמחים בחופשה מקפצים סביבי ורק מחדדים לי את המרחק הנפשי שלי מהאווירה העולצת שלהם. מסכנים, הם רק ילדים, למה ילדים בכלל צריכים להיות עדים לזוועות כאלה?! למה אנחנו?!

אנשים נוהגים לדבר בסיסמאות ולצבוע בוורוד את המתים. מספרים איך הם היו הכי. אבל יוסי באמת היה איש טוב במיוחד. אפילו טוב להכעיס. כי כמו הלל הזקן והסבלני, היה מתייחס בנועם לאנשים הגם שאולי הטרידו אותו או לא כיבדוהו כראוי.

צילום: TPS

גדלתי בנוה צוף, בת גילו של אודי פוגל ה' יקום דמו. בת גילה של אחת מבנות משפחת סלומון השכולה. הכאב החריג והעצום הזה של טרגדיות מכופלות מחבק אותי מסביב ומאיים.

יוסי היה ממשתתפי השיעור הקטן לאחר התפילה בבית הוריי. היה מגיע קצת באיחור עם הסלים שסחב לקידוש אחרי התפילה. יוסי היה איש שמח, איש של חגיגות. בקידוש בבית-הכנסת לאחר התפילה, השקיע מרץ וכספים. לפעמים היו אנשים תורמים לקידוש או נותנים יד, אבל לא תמיד. ליוסי לא היה אכפת שהוא סוחב לבד את הסלים מלאי הטוב שקנה, לא היה אכפת לו אם אנשים היו אוכלים על חשבונו בלי לשאת בעול הכלכלי והפיזי, לא היה אכפת לו שנשאר לפעמים לנקות ולסדר לבד. כי ככה היה יוסי, שמח לראות את האנשים נהנים, שמח להעניק, שמח לשמוח.

גם בשבת האחרונה, משפחת סלומון הזדרזה לסיים בהקדם את סעודת ליל השבת ונערכה לחגיגות ה'שולם זוכר' לרגל הולדת הנכד. יש משהו סמלי ברציחתו של יוסי - דווקא בהיערכות שלו לחגיגה, מחכה להרעיף כל טוב על החברים שיבואו לשמוח.

אל מול האיש הטוב והשמח הזה הגיח איש רע. התגלמות הרוע הצרוף, מפגש פיסגה של טוב ורע. לילדים שלי אני לא מרשה לצפות באלימות, גם לא מצויירת. מאז אותה בשורה אני לא מצליחה להוציא מהראש את תרחיש הבלהות והאימה שהיו עדים לו הנכדים הרכים. שצפתה בו מיכל החזקה, שנפצעה ממנו - גוף ונפש - טובה הסבתא הטובה.
בכאב אירוני, אני מצטערת שמי שהיה פניה של האבטחה בנוה צוף, אחרי שבילה משך שנים בשמירה בישוב, נרצח בסופו של דבר בשל איזה שהוא כשל או אוזלת יד של מערכת האבטחה...
 

בתור חברה של בת המשפחה ביליתי הרבה שעות בבית מכניס האורחים הזה. הכלבים הקטנים היו מקדמים את פניי בשמחה. בית נעים ושליו. אלעד ומשפחתו שהגיעו להתפנק אצל ההורים בשבת, היו זהירים. הם השאירו את הרכב בדרך ונסעו לנוה-צוף באוטובוס ממוגן ירי. הם לא הרפתקנים ולא מיליטנטים, רק רצו להנות בשבת משפחתית וחמה. הדרך עברה בשלום, והמתח ירד כשהיגיעו הביתה. מי היה מאמין שדווקא בבית היו צריכים להיזהר.

נשות המשפחה, בתוכן חיה הי"ד, הן נשות חינוך, משקיעות מרצן בדורות הבאים. אוהבות ילדים, אוהבות אדם. בעצם חייהן מסורים לטובת הדור הבא. שיהיה טוב יותר, מוסרי יותר, ערכי ומצליח. לעומתן רודף אותנו שוב ושוב הרע המוסת ושטוף החינוך הרצחני. טובח השבת ביוסי הי"ד וטובה שתאריך ימים. שוחט את חיה ואלעד. הרוע הזה רצח את גם את אודי, את רותי, את הילדים הרכים ותינוקת קטנה! החינוך השטני מוליד מפלצות שרוצחות שוב ושוב אנשים טובים כל כך... זה רוע שמגיע אליך בדיוור ישיר ורודף אותך בבית הפרטי והמוגן. שוחט אותך בסכין ומסתכל בעיניים. לא רוצה לחשוב על המראות האלה, אבל זה שם. אי אפשר לתפוס את החייתיות הזאת! איזו מפלצת נוראה!!! 

אובדן של בן משפחה הוא תמיד כואב מאד. הפרידה הפתאומית בלתי נתפסת.. 3 בני משפחה יחד?! בבת אחת? זה גדול ממה שיכול אדם להכיל. גם תאונה קטלנית, לא עלינו, היא סוף העולם למשפחה, אבל פה יש גם מרכיב משמעותי של רוע ואימה. זו זוועה קורעת לב שאולי רק אנשים שנושאים את הגן השמח והטוב הזה – יוכלו לה. 
אני שולחת  לטובה חיבוק  ם ואיחולי רפואה שלמה, למיכל הגיבורה ולילדים, ולשאר המשפחה היקרה מאד שיהיו חזקים.

אני מקווה ומתפללת שיוכלו בני המשפחה לאזור כוח למען אלה שנותרו בחיים. שיוכלו לשמוח שוב. השבוע הם יביאו את בן המשפחה החדש בבריתו של אברהם אבינו וכל הקהל יאמר יחד בכוונה: "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי".

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה