מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום ראשון 30.7.17 אין תגובות 2960 צפיות

הכביסה המלוכלכת

 

מה, את באמת לא מכבסת תשעה ימים? בוהות בי חברות, כאילו סיפרתי שאני חוזרת לכבס בנהר. העידן הזה, שבו כביסה היתה עניין שתפס יום שלם ועל כן הצדיק להימנע ממנו, חלף לבלי שוב. לכבס זה כבר לא אישיו. בגדים נקיים זה דבר כל כך טריויאלי. אז מה הבעיה לדחוף למכונה וללחוץ על הכפתור.

אבל שלוש פעמים בשנה אני סוגרת את דלת חדר הכביסה לכמה ימים ארוכים ותמיד מכה בי הפער הרגשי הזה. והתובנה המתוקה משהו, שמלווה את ההבדל שמצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש, שבין ימי תשעת הימים וימי חול המועד. בשניהם אינני נוגעת במכונת הכביסה. אבל בחול המועד אני מתמלאת תחושת חופש חגיגית, ובתשעת הימים אני מתמלאת תחושת כבילות מעיקה.

כן, מסתבר, לא הדבר עצמו הוא שקובע אלא המשמעות שמאחוריו. ולוואי והיו לי עוד כלים, מלבד הכביסה, לכוונן את עצמי לתחושות שראוי היה שאחוש בימים אלה. חסר עמוק, געגוע וכיסופים למקדש שאיננו, אבל כבד מנשוא על חורבן בדור שלא נבנה בימיו. הם קיימים בי באופן מסוים, הרגשות האלה, מרחפים מעלי ומתחתיי מעת לעת, אבל לא כמו שהיה נכון וראוי. אני קוראת סיפורים היסטוריים על ימי תשעה באב שבהם ישבו יהודים על הרצפה לאור נרות וגעו בבכי מר, כאילו בית המקדש נחרב זה עתה. והמרחק בין הבכי הזה לבין הדמעה שאולי אולי במאמץ רב אצליח להגיר מעיניי בעיצומו של הצום, מכווץ לי את המצפון.

 

אז יש לי את דלת חדר הכביסה הסגורה, והערימות המצטברות מעבר לדלת ובעיקר בדימיוני שיום יבוא ואשלם על הצטברותן ביוקר; והרדיו שמברבר בלי סוף ואינני מחליפה אותו למוזיקה, והאוכל שנשאר משבת ואין איש נוגע בו, ועוד כמה תזכורות לאבל שבהחלט משליטים סביב אווירת כבדות ומועקה. אבל זה עדיין – כך לוחש בי קול שקט – זה עדיין לא זה. איזה אחוז מתוך טרדות היום יום שלך נוגע לחסרון בית המקדש? כמה פעמים ביום את חושבת עליו? כמה את באמת חווה את ביזיונו של ההר?

ואני יודעת, לא סתם צצו פתאום המגנומטרים המחייבים אותנו לשאול שאלות על יחסנו להר בית ה', ולא סתם חורבן גוש קטיף וצפון השומרון, ולא סתם ריכוז כזה של אסונות כל שנה – סובבים את הימים האלה, דווקא הימים האלה. ואכן כל אלה מביאים עלינו צער גדול ונותנים לנו איזשהו רמז לאבל שהיינו אמורים להרגיש, ולא מסוגלים. או לא מצליחים. או לא מתאמצים מספיק להצליח.

אולי כי רחובות ירושלים מלאים זקנים וזקנות, ובערי יהודה נשמעים כמעט כל ערב קול חתן וקול כלה, וכרמי שומרון ניטעים ומחוללים, והחוויה האופפת כל היא חוויה של גאולה. אבל משהו בי לוחש לי, שבצד הכרת הטוב והתודה, נדרש כאן כאב אמיתי ועמוק ונכסף למקדש, להר שלא שועלים מהלכים בו אלא שומרי ווקף אלימים מורידים מדינה שלמה על ברכיים, ואין לנו מקום בו לקודש שיחבר בין שמים וארץ וישכון בתוכנו.

נדרש כאן כאב שלא ייתן לנפשנו מנוח.

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה