תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום חמישי 10.1.13 3 תגובות לפוסט 19131 צפיות

יום של שלווה והמון סימני שאלה

י

שעת לילה מאוחרת, בחוץ רק כוכבים, מסביב הכל שחור, יללות התנים, קולות הינשופים, ובפנים בבקתה האח בוערת, חם ונעים.

מוקדם בבוקר, אני מסיטה את הוילון ומולי נפרש לו עמק יפיפה. אנחנו בצימר אי שם בלב עמק החולה מוקפים במטעים ושדות.

טרקטור חורש אי שם באופק והנוף מדהים.

יוצאים להליכת בוקר משותפת.יש לי תחושה שהעמק וההרים המדהימים מסביבו מחייכים אליי, מחבקים אותי.מרגישה שהכל כאן כל כך שלי, שלנו.

תחושת רכות של עמק ממלאת אותי. כמה טוב ונעים, אני חושבת לעצמי, ולא יכולה שלא לחשוב על ההרים הגבוהים והחשופים מוכי הרוחות שעליהם בחרנו לבנות לנו בית. כמה שונה שם מכאן, אני משתפת את בעלי היקר בתחושה שהאדם הופך לעיתים בעל כורחו לתבנית נוף מולדתו.

אנחנו אנשי ה"הרדקור" של יהודה ושומרון, וזה אומר המון, חיים מלאי אתגרים, משימות והתמודדויות; ובעיקר סימן שאלה גדול שמפנה לנו העולם ומפנה לנו החברה הישראלית בדבר היותנו שם.

אני חושבת על מאבקי הקרקעות האינסופיים וקנאה עולה בי נוכח החקלאים החורשים כאן באדמותיהם באין מפריע. עצים עבי גזע ועמוקי שורשים נטועים באדמה שאין עליה עוררין - כולה שלנו ואין סימני שאלה. גאוותם של התושבים כאן מוכיחה זאת. כאן מסביב חיים יושבי העמק וזה אומר המון.

כמה מפתה העמק הזה. לעזוב הכל עכשיו ולעבור לכאן, למקום הכל כך אהוב הזה בלב ליבו של הקונצנזוס, בלב ליבה של הארץ.

שלוות העמק קוראת לי, ומשהו בי כל כך רוצה להישאר כאן.

אני חושבת על הבית שלי בהרי בנימין, שאמנם בנוי על אדמות מדינה, אך בג"ץ ארוך שנים רודף אותו ומשאיר אותנו כבר שנים מתמודדים ונאבקים.

אנחנו חיים בארץ אבותינו שאיננה מסופחת לארץ מולדתנו, זהו מבחינתי לב העניין, מהות הקושי, וההתמודדות עם המציאות הזאת דורשת מאיתנו המון תקווה, ובעיקר אמונה, וזה לא תמיד קל.

אנחנו צועדים במרץ בין המטעים העתיקים, וכל צעד מעלה בי עוד תחושות ועוד רגשות. רוצה להישאר כאן. מסוגלת לחיות כאן? והמחשבות סוחפות אותי ומציפות בי כל כך הרבה סימני שאלה.

אנחנו ממשיכים הלאה, בלב כבד עוזבים את הבקתה והאח ונוסעים לאגמון החולה. אותו אגם מלאכותי שהוצף לפני שנים, זכר לביצה האיומה שיתושיה הרגו ללא רחמים את המתיישבים הראשונים בעמק הזה.

שכחתי לרגע שלא תמיד היה כאן קל, ולא רק בגלל היתושים והמלריה. מאבקים קשים ואתגרים לא פשוטים עמדו בפני אבות אבותיהם של הקיבוצניקים והמושבניקים הצעירים שפגשתי כאן הבוקר במטעים.

שנים של מאבקים הפכו את העמק העכור ההוא לעמק המדהים והטוב הזה.

אנחנו מקנחים בביקור קצר בראש פינה, גיא אוני, המושבה שחבריה אכלו כאן מרורים הפכה למושבה פורחת. מסעדות, חנויות, צימרים, בתים מרהיבים ואינסוף מבקרים. לא נותר כמעט זכר לימים הקשים ההם פרט לספרה של שולמית לפיד וכמה שלטים הפזורים ברחבי המושבה.

אנחנו מתחילים את מסענו חזרה דרומה. בחוץ השמש שוקעת, ואני תוהה איך ייראה המאבק הזה בהרים הצחיחים, ברוח הנושבת, ובניסיון לחבר את חבל הארץ ההיסטורי שבו אני חיה למדינה העכשווית שבה אני חיה בעוד מאה שנים.

שעת לילה מאוחרת, בחוץ חושך, הרוח מייללת וגם הילדים, הסתיימה השלווה וגם סימני השאלה.

חזרנו הביתה וזה אומר המון.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
טל (אורח) הגיב ביום שישי 11.1.13

כמה יפה כתבת! אתם החלוצים, אותם אלה שאכלו מרורים בעמק מוכה הקדחת בצפון, אלה שנפלו על משמרתם בראש פינה, אלה שיבשו את הביצות, אלה שהקימו את מדינת ישראל. זה אתם! יישר כוח!

הגב
ירושלמית (אורח) הגיב ביום ראשון 13.1.13

מזדהה עם כל מילה. גם אני מרגישה ממולכדת בתוך השליחות שנקראת בטעות "התנחלות במזרח י-ם". ולעיתים, כשנדמה שהשליחות הזאת היא רק שלנו, עולים בי הרהורים דומים. מרגישה שכתבת אותי. תודה

הגב
עדיה (אורח) הגיב ביום חמישי 17.1.13

שבוע שעבר חזרנו מהמרכז הביתה דרך חוצה שומרון בחוץ ירד ברד הסתכלתי על ההר שלך ותהיתי איך הייתי מתמודדת עם 3 האינדיאנים שלי לו הייתי נשארת לידכם. בלילה חלמתי חלום הזוי על חזרה לגבעות עלי. כמה קשה לשנות הרגלים וצורת חיים. ורק שומרון אומר בתחילת כל קיץ: אוף כמה חם אצלכם ואני נהנית מכל רגע.

הגב