מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי בן זוג אחד, שני תארים ושלושה ילדים, לאו דווקא בסדר הזה. מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אשה, לאו דווקא בסדר הזה. בת שלושים, במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל. יום שני 11.9.17 אין תגובות 1657 צפיות

כמה רגעים של שלווה

ובבוקר אחד בחודש יולי התעוררו להן עשרים נשים על שפת הכינרת, התמתחו לאורן של קרני השמש החמימות ושאפו אינספור חלקיקים של חופש אל תוך ריאותיהן. 

הכל התחיל לפני ארבע עשרה או חמש עשרה שנים. קבוצת נשים הרפתקניות יצאה מהיישוב הצעיר גבעת הראל צפונה אל עבר הימה האהובה. הנשים היקרות נדדו מחוף אל חוף, תקשרו זו עם זו בין הרכבים באמצעות פלאפונים פשוטים ונטולי קבוצות וואצאפ עד שמישהי הכריזה שמצאה את החוף האולטימטיבי או לחליפין, שנמאס לה לשוטט.

כאשר התופעה חזרה על עצמה כמה שנים רצוף, הבינו הנשים שהן עלו כאן על איזה פטנט, ומיסדו את טיול הנשים של גבעת הראל שיוצא מדי שנה בחודשי הקיץ העייפים ומעיר את הנשים מתרדמתן עד שהן ערות לילה שלם ברציפות. ומאז, כך כתוב, הכל היסטוריה.

 

משנה לשנה התבשל הטיול, עד שהגיע לדרגת הבישול הרצויה והנכונה עבור רוב הנשים. נכון שלא עבור כולן, אבל גם מרדכי היה רצוי לרוב אחיו. ובמילים אחרות: אף פעם לא כולן תהיינה מרוצות. בתחילה הוחלט כי שחרור אמתי יהיה רק בחוף נטול. נטול ילדים של אחרים, נטול רעש של קבוצות המוניות (כלומר, קבוצה המונית אחת זה מספיק וזה בהחלט אנחנו) ובעיקר נטול גברים. פעם אחת בשנה ללבוש בגד ים עם החברות ולא עם בריכת פעוטות חמימה, פעם אחת בשנה לזרוק את כיסויי הראש בערב לתוך התיק ולעטות אותם נשכחים ומבויישים על שיער רטוב מרחצה ממושכת, פעם אחת להיות חופשיות. כך הוחלט על חוף כינר, הלא הוא החוף הנפרד היחיד שמשנה את פניו כל שנה, אך המקום הקבוע על תלולית הדשא במרחק ביטחון מהממטרות שנדלקו כבר איזו שנה בתזמון לא מתאים, נשמר ומשאיר את עצמו פנוי לכבוד חבורת העליזות שצועדת אליו בשעות הקטנות של הלילה.

גם הקונספט גובש לאט – כבר לא יוצאים סתם כך בערב, אלא כל הרכבים מועמסים ביום חמישי בשעה היעודה והקבועה מדי שנה, ונוסעים יחד אל עבר בית קפה או מסעדה בחצי הדרך לכינרת. האם יהיה זה בית קפה חלבי או מסעדה בשרית? לוויכוחי הוואצאפ הפתרונים. לחלק זה של הערב מצטרפות גם הנשים ששבות עוד באותו הלילה הביתה. יולדות טריות, מיניקות, וכאלה שיום שישי שלהן תפוס, אף אחת אינה מוותרת על הערב הזה ועל החזרה העייפה הביתה לאחר מספר שעות. למה? ובכן, זה ערב השיא של השנה, מיד תבינו גם אתם, אבל כאן מגיע הקטע הרציני.   

תכנית הערב כללה בעבר פטפוטים משמחים אך שגרתיים למדי. לפני שלוש שנים החליטה אחת הנשים המארגנות שאין דבר יותר מעניין מאשר לשמוע אחת את השניה, אבל לא כמו בשגרה, אלא משהו אחר, ונתנה בימה של חשיפה לנשות היישוב עצמן. בשנה הראשונה דיברה אחת הנשים על עבודתה הקשה כאחות בטיפול נמרץ ילדים. היא סיפרה כי היא שומרת לעצמה את הסיפורים הקשים ומשתדלת לחלוק כמה שפחות ביום יום, אבל בערב הזה, בקול שקט, היא שיתפה אותנו בעבודתה המאתגרת, אך הטרגדית וקשה לעיתים. אחריה דיברה חברה אחרת ושיתפה בסיפור החזרה שלה בתשובה ועל שלל הסיטואציות המשעשעות והמשעשעות פחות במצבים של להיכנס לחברה דתית ולמשפחה דתית של בן הזוג: למשל, היא סיפרה, בשנתה הראשונה כדתייה היא לקחה על עצמה להיפטר מעשרות זוגות מכנסי הג'ינס שהיו ברשותה. בתמורה לכך, בכל פעם שיצאה מן הצבא הייתה נכנסת לחנות בגדים ורוכשת חצאית ג'ינס. רק כאשר אמו של המיועד העירה לה בעדינות שאולי לבית הכנסת כדאי ללבוש משהו אחר מחצאית ג'ינס, היא הבינה שמלתחה של חילונית ושל דתייה שונות מהותית זו מזו ולא תעזורנה עשר חצאיות ג'ינס שכבר היו ברשותה.

שנה לאחר מכן נכנסו סיפורים אישיים יותר שעוררו שיח פעיל על דיכאון אחרי לידה ועל דרכי ההתערבות שלנו, כקהילה ובעיקר כחברות. השנה תיארה אשה אחת את הטיפול המאתגר בבנה המיוחד ואשה אחרת סיפרה את הסיפור שריחף סביבה מאז שהגיעה ליישוב: כיצד איבדה היא את בן זוגה הראשון בתאונת עבודה עצובה מספר חודשים בלבד לאחר החתונה וכיצד קמה והתאוששה מזה.

השעות הספורות האלה בשנה, שמוקדשות להיכרות מעמיקה עם חברותינו ושכנותינו שאנו פוגשות מידי יום, הפכו יקרות מפז. כל שכבה שמוסרת עת עומדת אשה מול קהל נשים אוהבות ומחבקות, מגלה פנימיות מרגשת ומגלה בעיקר שלכל אחת יש סיפור שראוי להיות מסופר וראוי להיות מחובק.

 

מבית הקפה מתפצלות שתי הקבוצות – אלה שחוזרות הביתה לישון ולקום למחרת לשיגרה הרגילה ואלה שיוצאות ללילה חסר שינה על מזרונים מפנקים שנסחבו במיטב הרכבים של נשות היישוב. לילה על הכינרת זה חלום. גם אם הוא מתחיל בשתיים לפנות בוקר ומסתיים לאחר שעות ספורות בלבד עם בוא היתושים והחום הגדול. היקיצה איטית וכוללת את הצועדות הראשונות לרחצת הבוקר. מיד לאחר מכן תותקן ארוחת בוקר כיד המלך מכל המצרכים שנמצאו עם שחר במכולת הקרובה של מושב רמות. עוד דיונים ברומו של עולם או בתחתיתו, עוד רחצה אחרונה ושיט על מזרונים חסרי אוויר – ויאללה, הביתה. לחזור לאוגוסט המאתגר, לחיים הרגילים ולקיץ שמלא בפעילויות שבדרך כלל לא משאירות טיפה אוויר פרטי לנשימה.

ומידי פעם בחופש הגדול, כשהרגשתי ששלל המשימות וההתארגנות הבלתי פוסקת מעט סוגרים עלי, עצמתי עיניים וחזרתי לכמה דקות שלוות לצוף על הכינרת בעיניים עצומות, כשאף ילד לא נתון להשגחתי על החוף, כשאף ארוחה לא מחכה שאכין אותה ושום דבר לא יכול להוציא אותי משלוותי באותו הרגע.

אז אם אתן רוצות לתת לעצמכן מתנה ענקית – ביולי הבא, שניה לפני הכל, תארגנו לכן טיול נשים. הנאה מובטחת.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה