שלומית אשר
שלומית אשר אמא ל-4 מופלאים פלוס כלב. גרושה. גרה בקרית נטפים בשומרון. כותבת ונושמת מילים וסיפורים. יום שני 23.10.17 3 תגובות לפוסט 1654 צפיות

כוס קפה

את יושבת מול הכוס קפה, ומחזיקה אותו חזק, מחממת תוך כדי את הידיים.

משהו אחד טוב בטוח יצא מזה, את חושבת לעצמך, כוס קפה איכותי, חזק וטעים.

לא מזכיר בכלל את כל כוסות הקפה שאת מכינה לעצמך, באבקה העלובה שיש לך בבית; הקפה ההוא, שאת שותה בדרך כלל בעמידה ומסיימת תוך דקה וחצי, כי למי באמת יש זמן לשתות בנחת. ואחר כך את עוד צריכה לשטוף את הספל. לפעמים את חושבת שבעצם חבל על כל הטרחה.

ועכשיו הקפה חזק וטוב. המוסיקה שמתנגנת ברקע חרישית ונעימה, ואת מחכה לו, להוא, שיבוא. זה קצת מצחיק, האירוניה, לא? כל החיים את זו שיוזמת. שמזיזה. "שוברת הרים", הגדירה אותך פעם העובדת-סוציאלית. ביום יום את מגדלת ארבעה ילדים קטנים לבד, פלוס קריירה לא רעה בכלל, יש לך לא מעט חברות, ועכשיו את פה, פאסיבית, ממתינה.

כבר תקופה לא קצרה, שהתחילה בערך כמה חודשים אחרי שהתגרשת, התחלת להרגיש שזה לא מספיק. נכון שמרוץ החיים עמוס לך, ובמהלך היום אין לך אפילו שניה מיותרת. בין הבישולים והכביסות, והמענה למיילים מהמשרד, את בקושי מספיקה לנשום. תמיד אפשר לתפוס אותך עם משהו בידיים, עוזרת בשיעורי בית, מסיעה לחוג, או מחפשת מיזמים חדשים לעבודה.

את גם פעילה ביישוב שלך. בוועדת החסד, וגם בוועד ההורים של הגן. את מארגנת ארוחות ליולדות, משתתפת בכל האירועים היישוביים, ובכלל, בבית שלך תמיד יש רעש והמולה בריאה כזו, של שמחה וצחוק והמון ילדים שבכלל לא את הבאת לעולם.

אבל בלילה, בלילה זה אחרת. בלילה, אחרי שאת כבר מכסה את הקטנים, והשקט יורד מסביב ביחד עם החושך, בלילה את לבד. בשעות האלה, את כבר לא גיבורה. בשעות האלה, כל מה שאת רוצה, זה לחזור להיות בעצמך ילדה. לו רק היית יכולה לשים ראש על כתף של מישהו. שמישהו יעשה לך נעים בשיער. שיוכל לחבק אותך, שיצחיק אותך, שייתן לך כוחות גם למחר.

צריך לעשות שינוי, החלטת. "יוזמת" אמרנו, לא?!

 

אז החלטת לצאת לדייט. מישהו שהכרת תוך כדי גלישה באתר הכרויות ברשת. מישהו חביב. אולי אפילו קצת יותר מחביב. אבל פתאום זה הרגיש כל כך מוזר. את כבר מזמן לא בת 20. אין לך בתוך הבטן פרפרים. את בלחץ. אין לך מושג מה הוא יגיד, את אפילו לא יודעת איך בכלל מתחילים. על מה בעצם מדברים. פתאום, מול המראה, קלטת שאת אפילו לא יודעת מה לובשים.

ועכשיו את פה. החלטת להקדים. עוד כמה דקות הוא יגיע. את קצת דואגת. חוששת. מוטרדת. זה טבעי, את מרגיעה את עצמך. זה הגיוני שאת לחוצה. פתאום את לא בטוחה. אין ספק, הרבה יותר קל להיות "אמא של" החזקה. מפחיד פתאום להיחשף בפני מישהו זר. ליחצ"ן את עצמך מול מישהו שאת לא מכירה.

אז את יושבת עכשיו מול הכוס קפה, ומחזיקה אותו חזק, מחממת תוך כדי את הידיים.

משהו אחד טוב, בטוח יצא מזה, את חושבת לעצמך, כוס קפה איכותי חזק וטעים.

 

ורק שיגיע כבר.

ההוא, האחד.

כל אחד.

כל כך נמאס לך כבר,

מהלבד.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
יעל (אורח) הגיב ביום שני 23.10.17

בול פגיעה. מקסים. תודה

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שני 23.10.17

וואו! מרגש מאוד! המון בהצלחה

הגב
שלומית אשר
שלומית אשר הגיב ביום שני 23.10.17

תודה:)

הגב