מיכל שלם
מיכל שלם עורכת דין במגזר הציבורי. מתגוררת בנווה דניאל, בגוש עציון. נשואה לאוהד, אמא למאיה גיא ורותם. יום שלישי 31.10.17 1 תגובות לפוסט 2018 צפיות

לא מוצאת דופק

מרגע שאת רואה שני קווים את עפה בדמיון.

את כבר יודעת איך יקראו לה. 

את יודעת שזה היא או הוא מיד. תמיד הסקירה מפתיעה אותך כי צדקת. או כי טעית.

את כבר רואה את הברית או את שמחת הבת, ואת מריחה בקצה הנחיריים ובידיים מושטות את הריח של תינוק חדש ואתו את החופש שמחכה לך. במיוחד אם זו לא הפעם הראשונה.

וגם אם סיפרת כבר ואפילו מתחילים לראות עלייך, זה שלך. את קמה בהיריון בבוקר ואת נרדמת בהיריון בלילה.

וזה כל מה שמגדיר אותך בחודשים האלה, והבגדים, אוף הבגדים. 

וגם אם את היפוכונדרית ודאגת כבר מהרגע הראשון, שום דבר, ממש כלום, לא מכין אותך, אתכם, לרגע שבו טכנאית האולטרסאונד אומרת שהיא לא מוצאת דופק.

ואת מתה מבפנים. ומתה כלפי חוץ. בשניה אחת את פשוט נובלת. 

כי אם לפני רגע כל מה שהיית זה להיות בהיריון, אז עכשיו העובר שלך מת. בתוכך. 

ואת כבר פשוט לא. בלון בלי אויר. 

והפרוצדורה שבאה אחרי הבשורה הזו היא בלתי נסבלת גם אם פיזית היא לא הכי איומה שיש.

והבחירות שאת צריכה לבחור הן בלתי אפשריות. והשאלות שאתם צריכים לענות עליהן לא אמורות בכלל להישאל.

וכמה פעמים אפשר להסביר איך זה שזה ההיריון ה-12 כשיש בבית "רק" 3 ילדים. 

וכמה אפשר כבר. כמה.

ורגשות האשמה. והעיניים של הילדים. שכבר חיכו ורקמו חלומות משלהם.

 

וכשאת עטופה בכל האובדן הזה את מכריחה את עצמך לפקוח עיניים בבוקר אחרי שינה טרופה. זוכרת שיש מי שמחכה לך שתקומי. ואת קמה. 

קמה לבוקר אחר לגמרי מכל אלו שהיו לפניו. מעכשיו את קמה לא בהיריון וממשיכה את היום לא בהיריון. 

הרבה נשים טובות ואנשים רגישים מרעיפים עלייך ועליכם הרבה עזרה שקטה ונחוצה. 

ומידי פעם, יש גם הערות שאת יודעת שהיית אמורה להתעלם מהן אבל הן ננעצות בך. וצערן של אחרות בכלל לא נראה לך דומה. ואז מה אם זה קורה הרבה. ומי הם כל אלה סביבך שיגידו לך לשמוח במה שיש ואיך השמחה על מה שיש קשורה למה שאין.

יום עובר ועוד אחד. ובהתחלה הזמן הוא גוש שחור ומעורבב ולאט לאט הוא חוזר לקבל צורה. של בוקר, של אור, של חיוך. והכתמים השחורים מתבהרים. 

ועדיין כל יד רכה מערערת אותך, וכל תינוק רך במנשא מציף אותך. 

ואז מגיע השלב שבו כל אלו שהיו בהיריון יחד איתך מתחילות ללדת. וגם אם חשבת שאת כבר בסדר, את שוב מדממת מהלב. ואת מרגישה את החוסר עד העצמות. 

 

ואת שואגת את חוסר האונים והתסכול לתוך הכרית. ואת מתפללת ומקווה למצוא מזור לנפש. כי את כבר עייפה מהכל ומכולם. ואת באמת משתדלת להודות על מה שיש. כי בסוף זה מה שנשאר ואת לא באמת יכולה להתמקד במה שאין. ואת מוצאת שמחה ונחמה בדברים הקטנים. ועובר יום ועוד יום, ובכל הדלקת נרות של ערב שבת את מודה על מה שיש ומבקשת שתזכי כבר. ובידיים מלאות. כי מי כמוך יודע שיש הרבה אפשרויות. 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
מוריה (אורח) הגיב ביום שלישי 31.10.17

יקרה, ואהובה. איך הפלאת לכתוב. אין לי מילים. רק שולחת חיבוק.

הגב