שירה דשל
שירה דשל אמא במשרה מלאה לארבע בנות מקסימות, נשואה לאיתמר - איש צבא, גרה בלשם. יום רביעי 22.11.17 1 תגובות לפוסט 2044 צפיות

לא נעלתי את הדלת

הטעות שלי הייתה שלא נעלתי את הדלת. אחרי ריצה ארוכה במסדרון שהיה נדמה שלא נגמר, הייתי עייפה ומפוחדת מדי בשביל לפעול בשיקול דעת. ולא נעלתי את הדלת.

נעמדתי צמוד לקיר ושמעתי אותו נכנס, את הנשימות שלו, כמו חיית טרף. הבטן התחילה לכאוב לי כי הבנתי שהוא נשכב על הרצפה ומציץ מתחת לדלתות. הוא הבין שאני שם. ניסיתי למנוע ממנו להיכנס לתא השירותים אבל הוא היה הרבה יותר חזק. טיפסתי על האסלה, על הקיר, ודחפתי עם הרגליים. עד היום השיניים הקדמיות שלי שבורות בגלל אותו הקיר. הוא משך אותי למטה. "לאן את חושבת שאת הולכת", נבח.

ובאותו רגע נשמע הצלצול. או שנכנסה אחת המורות. אני לא זוכרת בדיוק. אבל פיעמה בי תחושה חזקה שניצלתי. ובאותה נשימה ידעתי שהוא יחכה לי באותו סוף יום לימודים מחוץ לשער.

זאת לא היתה פעם ראשונה, וגם לא אחרונה. חלק ממסכת שלמה של אלימות, הצקות, הטרדות והשלטת טרור של כמה ילדים-עבריינים בכיתה. תגובה אוטומטית למי שמעז לענות, לעמוד על שלו, לחשוב אחרת או להתנגד. אצלנו בכיתה לא היה קיים החוק "לא מרביצים לבנות". היו מרביצים. ומכים. ומשפילים. בכיתה, בהסעה, ובחצר, והחזק שורד וכל דאלים גבר. ואסור היה להתלונן למורה או להורים כי אז היית מקבל בתגובה את התנועה של אצבע מועברת באיטיות על הגרון, והנקמה היתה מוגשת קרה בהפסקה הבאה. ביני לבין עצמי חגגתי את יום סיום בית הספר היסודי כמו חג. כמו יום יציאה לחופשי. והדלת הזו נשארה פתוחה, הייתי עייפה מדי מכדי לנעול אותה.

במקרה או שלא במקרה, עוד לא ביררתי את העניין אצל בעל מקצוע. תמיד הסתדרתי מצוין עם בנים. הייתי ילדה שגדלה בבית בלי אחיות, קטנה בין בנים, יודעת את השפה, מבינה את המחוות, משתלבת היטב בעולם הגברי ומרגישה בו בנוח. במקרה או שלא במקרה, לקב"ה יש חוש הומור מוזר מאוד ולי נולדו רק בנות. לקחו לי כמה שנים להבין שהתקשורת שהיתה לאמא שלי ולי לאו דווקא ראויה לשכפול ויש לחשב מסלול מחדש.

נאלצתי לבנות בעצמי מודל ולהמציא את הפורמט מחדש. עמלתי קשות על בניית אמון, על יצירת ערוץ תקשורת ישיר עם הבנות שלי, שמבוסס על כנות, ישירות, כבוד הדדי ושפה רגשית בעלת עומק ומשמעות. לומר שהצלחתי? רק הזמן יגיד. אבל אני עדיין עמלה.

במקרה או שלא במקרה אני נשואה לאדם בעל מידות, איש ישר ורגיש, מעולה שבמעולים אבל לא נוכח פיזית בבית. אב בנותיי משרת בקבע, מגיע לשבת אחת לשבועיים. התמודדות עם אתגרים חברתיים יום יומיים של הבנות - הם פחות או יותר נחלתי הבלעדית.

אסופת הנתונים הללו הם שגרמו לי להיכנס למערבולת רגשית סוחפת כאשר קיבלתי טלפון מחבר שקרוב אלינו שסיפר שבשבת אשתו מצאה את בתי הבכורה נעולה בשירותים של מבנה ציבורי ביישוב (שבו מתקיימת הפעילות של בני עקיבא), בוכה. אחרי שהצלחתי להסדיר את הנשימה הבנתי את חומרת המקרה. חבורה של בנים התנהגה באלימות כלפי בתי, והיא, שהעזה לעמוד על שלה, היתה צריכה לברוח מהם ולנעול את עצמה בשירותים עד יחלוף זעם.

נשמע מוכר?

היינו שתינו במערבולת. לא הבנתי עד כמה החוויות שלנו כילדים מעצבות את התגובות שלנו כהורים, עד לרגע זה. חשבתי שאפשר להתחמק, להתעלם מהצלקות, להפעיל שיקול דעת כי את זה לא היא, והחוויה שלך היא לאו דווקא מנת חלקה. אבל זה היה חזק ממני.

אין לי ספק שהילדה הזאת, ברוב תבונתה ובגרותה, הבינה את ההשלכות של האירוע הזה, למדה שאפילו קרוב לבית, ביישוב קטן שאמור לעטוף ולהגן - יש סכנות, וצריך ללמוד להישמר מהן.

והיא למדה שאמא פה להגן עליה, ואמא תעשה מה שצריך בשביל לגרום לה להרגיש מוגנת ובטוחה. כי אמא היתה צריכה לעשות את התיקון הזה. הדלת הזאת היתה חייבת להינעל. 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
אנונימי (אורח) הגיב ביום רביעי 22.11.17

כל כך הרבה שנים אני מכירה אותך. או לפחות כך חשבתי.
כל כך הרבה שנים אני אוהבת אותך. היום יותר.
את אישה במלוא מובן המילה. עם כל הכוח, התבונה, האצילות והלוחמנות השמורה רק ליחידות סגולה.
את יפה כמו שרק אלוקים יכל לברוא אותך.
את מלאה משמעויות גלויות והסתדרות ויפות וטובות.
אני מצטערת שהיית צריכה לברוח. להסתיר. להתבייש. לפחד.
הייתי רוצה ל יות איתך ושנסתער ביחד.
את חלק מה נשמע שלי מאז ולתמיד.

הגב