חני פנש
חני פנש מתנחלת טרייה. גרה בעופרים. נשואה לשמעון ואמא לחצי תריסר מרדנים. כותבת, יוצרת ועוסקת באימון באמצעות אומנות שימושית. יום רביעי 29.11.17 אין תגובות 736 צפיות

למה גזרתי את וילון התחרה של אמא

כשהייתי בת שש גזרתי את וילון התחרה האהוב של אמא שלי.

זו עובדה שמלווה אותי כל חיי.

הוריי דאגו להזכיר לי את העובדה הזאת במשך הרבה שנים. בהתחלה בנימה של כעס, ובחלוף השנים כאנקדוטה מצחיקה. עם זאת, הסיפור שעמד מאחורי עובדה זאת כמעט נשכח.

צהריים אחד, בהיותי בת 6, הייתי בבית עם אבי. הוא תיקן משהו במטבח ואני התעסקתי במה שרוב בנות 6 אוהבות להתעסק - בובות.

פתאום שמעתי שאחד הכלים בהם אבא שלי אחז נפל על הרצפה, ואבי קילל מכאב. רצתי למטבח וראיתי שהוא נפצע בידו.

ממש רציתי לעזור לו. לא ידעתי מה חומרת הפציעה, אבל שיערתי שאם יורד לו דם זה סימן שכואב לו, ויש לטפל בו בהקדם.

אבי, שממש רצה להמשיך עם התיקונים שאותם נאלץ להפסיק בגלל הפציעה, תר בין ארונות המטבח בחיפוש אחר משהו שיעזור לו לחבוש את הפצע. כששאלתי אותו מה הוא מחפש הוא אמר שהוא ישמח לתחבושת גזה כזו שתעזור לו לעצור את הדם. ידעתי שתחבושות גזה אזלו מהמלאי הביתי.

נזכרתי שבשידת המצעים בחדר השינה של הוריי, מקופלים וילונות ישנים מתחרה לבנה. אמנם הוילונות היו עם עיטורים של פרחים אבל בין העיטורים היתה שזורה רשת דקה כזו.

החלטתי לאלתר ולהביא את הגזה שאבי ביקש, למרות הכל.

הלכתי לחדר השינה של הוריי ובידי מספריים. פתחתי את השידה, שלפתי את אחד הוילונות, מצאתי את האזור המרושת וגזרתי משהו שבצורתו דמה לריבוע וגודלו כגודל תחבושת גזה רחבה במיוחד.

כשהבאתי את התחבושת המיוחלת לאבי, הוא הסתכל בי במבט מזועזע ושאל מהיכן "הישגתי" את החתיכה הגזורה. סיפרתי לו מבלי לחשוב פעמיים שבחדר השינה שלהם יש שידה ובה מונחים דברים שאינם בשימוש. אבי מיהר לגשת אל השידה ושלף משם את הוילון אותו נידבתי לעזרה ראשונה.

כשהוא פרש את הוילון, ממש באמצע הבד התנשא בגאווה חור גדול ומרושל.

אבי קיפל את הוילון בדממה ולאחר מכן אמר שאצטרך להסביר את מה שקרה לאמא שלי.

לא ידעתי איך עלי לפרש את התגובה שלו. הייתי בסדר? הייתי לא בסדר? רציתי לעזור... מה עלי לעשות בפעם הבאה בכזה מצב? לא לעזור? לא לחפש פתרונות מעבר למקובל?

כמובן שכשאמא שלי הגיעה הביתה וראתה את וילון הוינטג' האהוב שלה גזור, היא לגמרי הוציאה את הסיפור מכל הפרופורציות. הואשמתי בהשחתת רכוש יקר ערך ובעוד כמה סעיפים.

בעקבות הסיפור שלי, בהיותי בת שש החלטתי שאני כאמא אף פעם לא אעשה כזה דבר לילדיי. לא אשפוט ולא אכעס מבלי לראות את כל התמונה.

לא אבקר את מעשיהם אם הכוונות שלהם היו טובות. ותמיד תמיד אודה כשהם ירצו להושיט לי יד לעזרה, אפילו אם זה לא בדרכים המקובלות.

אבל כיום, אני כאמא מוצאת את עצמי לעיתים מבקרת את ילדיי ואת מעשיהם גם כשהם באים לעזור לי. "למה לא קילפת עוד תפוחי אדמה?", "למה קילפת לא כמו שביקשתי?", "למה לא שטפת?", "למה שטפת ולא גרפת?", "למה ולמה ולמה...". וילדיי מסתכלים עלי במבט עצוב ומסננים לעברי: "את אף פעם לא מרוצה".

אני מרוצה, בטח שמרוצה. אני רק רוצה שתעשו את זה בדרך שלי.

ואז סיפור הוילון חוזר אליי ודוקר אותי בבטן.

"תשחררי", אני אומרת לעצמי. "את תשכחי את תפוחי האדמה ואת הקילופים בעוד רגע, אבל הם ישארו עם הביקורת שלך כל החיים".

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה