רחלי סקמסקי
רחלי סקמסקי בת 32 נשואה +5, גרה בטלמון יום רביעי 13.12.17 6 תגובות לפוסט 7969 צפיות

יומנה הסודי של המטפלת

שוב היא הביאה אותו בדקה לשבע, עוד לא הדלקתי את האור של המעון וכבר דחפה לי אותו לידיים ואמרה בחיוך מתנצלת: "הוא אכל בשתיים בלילה ונראה לי הוא עשה משהו בטיטול בדרך... את יודעת איך זה... הם אוהבים לעשות בסל-קל ואני ממש ממש ממהרת... יום נפלא".

אני מניחה את המתוקי על השטיח ואומרת לשושי המטפלת שאיתי בחדר לשים עליו עין ורצה להרתיח מים כי הוא בוכה מרעב וצריך להכין לו בקבוק. אני יוצאת מהחדר ועוד אמא באה. "היי בוקר טוב, שומעת?! אתמול אריאל חזר מהמעון ממש מטונף עם כתמים של מרק טחון שפשוט לא יורדים בכביסה! אם את יכולה להקפיד יותר כי אני קונה רק מותגים וחבל לי..." 

"בטח בטח ברור...", אני עונה ובראשי אני מגלגלת את עיניי כי לכי תסבירי לה שאת צריכה להאכיל שישה תינוקות צורחים ואת לא ממש יכולה להילחם עם תינוק בן תשעה חודשים שמוריד את הסינר אחרי כל ביס.

זה ככה כל יום ! 

סדר יום מטורף.

בשבע הילדים מגיעים, ב-8:20 מפגש בוקר, ב-8:40 ארוחת בוקר.

9:10 גי'מבורי, 9:40 מחליפים טיטולים (חוץ מכאלה שכבר היו צריכים החלפה)

ב-10:00 סיפור, ב-10:20 חצר, ב-10:40 יצירה, ב-11:00 משחק חופשי

11:30 ארוחת צהריים, 12:00 פעילות על השטיח

12:30 החלפת טיטולים והכנה לשינה.

ב-13:00 שינה של הילדים (המטפלות צריכות לנקות את החדר ולהכין פעילות ליום הבא)

ב-14:30 קימה מהשינה וארגון הילדים, ב-15:00 ארוחת מנחה וסיפור

ובארבע סיום היום.

 16:10- ההורה המאחר בא לקחת את הילד שלו שנשאר אחרון).

נשמע פשוט כשקוראים את הסדר-יום, אבל אף פעם הסדר יום לא מסתדר, כי ילדים הם לא חיילים ולא מעניין אותם מה הסדר-יום אומר כרגע. ולכן יוצא שלפעמים יום שלם עבר בלי שהלכת לשירותים או הכנסת משהו לפה.

התסכול הוא של העבודה הקשה ללא הערכה אמיתית! ממזמן הייתי מתפטרת. אבל אני אוהבת את הילדים בקבוצה שלי כמעט כמו שאני אוהבת את ילדיי, ואני באמת מאמינה שהעבודה שאני עושה היא עבודת קודש. לא פעם שומעים על מטפלת שמתעללת בחסרי הישע הקטנים, וזה מקומם אותי כל כך כי אני מכירה וחווה את הקושי ונוהגת אחרת. כשנוצרת סיטואציה שבה כולם בוכים בו זמנית ואני מרגישה ש"צומחות לי קרניים", למדתי להגיד למטפלת שאיתי שאני לא יכולה יותר! ואז לצאת מהכיתה, לנשום נשימה ארוכה, לגשת למטבח לשתות כוס מים קרים, ולחזור נורמלית יותר. וכך גם היא נוהגת כשהקושי הוא אצלה. 

עבודה במעון זאת עבודה רגישה מאוד, הלקוח שלך נותן לך את הדבר הכי יקר לו בעולם ומפקיד אותו לתשע שעות אצלך תמורת תשלום. המשפט "הלקוח תמיד צודק" הוא בעייתי בעבודה שלי, כי מי בעצם הלקוח? התינוק או אמא שלו?

העבודה עם התינוק היא קשה אך מתגמלת - החיוך שלו בבוקר כשהוא רואה אותך ומושיט את הידיים שלו אליך.. או כשאת מגישה לו את הבקבוק והוא מתבונן בך כאילו אומר לך תודה; כשהוא מתחיל לדבר ובתוך אוצר המילים הקטן שלו נמצאת גם וריאציה של שמך.

העבודה עם האמהות והאבות מאתגרת בדרכה שלה. יש את האמא שתמיד יש לה מה להעיר: החולצה שלו מלוכלכת, וואי הוא מלא נזלת, לא יכולת להעביר עליו מגבון? הוא חוזר לי נורא רעב, אולי תגדילי לו את הארוחת-מנחה? בערב הוא לא נרדם לי, אני דורשת שתפסיקי לו את שנת הצהריים!

יש את האבא ה"מצחיק": "מה זה עוד פעם להביא מגבונים? רק לפני שבועיים הבאנו מגבונים, מה אתן עושות איתם ?"; או "בבית הוא נורא עצבני, אולי תקחי אותו גם בשבת?".

יש גם כל מיני בקשות מעצבנות:

 "אם את יכולה לא לתת לו לשחק בחול זה יהיה נהדר... אין לי כוח לחול בבית"; 

" יש לו נורא אדום שם... אז צריך לשטוף אותו כל פעם שהוא עושה..."

" אנחנו נוסעים לאירוע משפחתי היום אז תוכלי בבקשה להכין אותו, להלביש לו בגד נקי ולאסוף לו את שיער?".

כמטפלת ביישוב קטן, המורכבות היא אפילו גדולה יותר, כי בסוף היום, אחרי שהיית עם הילד שלה 9 שעות, את פוגשת אותו ואותה שוב בגינה השכונתית, שומעת מרחוק איך היא מתלוננת על המעון בפני חבורה של נשים וכשאת מתקרבת פתאום יש שתיקה מביכה.

להיות מטפלת זה לקבל לפעמים ילד חולה שרואים ש"תקעו" לו נורופן ושלחו אותו אליך ואחרי 6 שעות עולה לו שוב החום. את מתקשרת להורים שיבואו לקחת אותו והם ממש בהלם: "מההה, הוא היה ממש בסדר בבוקר" וכשהם באים (אחרי שעתיים) הם מאשימים את המעון בכל המחלות שהקטן נדבק בהם.

יש גם את האמהות עם הרגשות-אשם שהילד בכלל במעון. מזהים אותן מרחוק, עוד בחניה הן מרימות את הפעוט (גם אם הוא בן 2.5 ויודע ללכת לבד) ונושאות אותו לפתח המבנה בפרצוף עצוב כאילו הן משלחות אותו לעקירת שן אצל הרופא שיניים. הן מתיישבות אתו על השטיח ומשחקות אתו רבע שעה ואז לאט לאט הן קמות בשקט בשקט ויוצאות מהחדר מהר לפני שהוא שם לב תוך הצגת פנטומימה אל המטפלת שבה היא מנפנפת לשלום, מותירה אחריה פעוט מבולבל ובוכה שלא מבין לאיפה אמא נעלמה.

יש עוד מלא דוגמאות, וגם יש דוגמאות הפוכות שבהם המטפלת היא זאת שלא בסדר, ואני יכולה לתרץ את ההתנהגות השלילית בזה שהעבודה היא קשה וששה תינוקות או שמונה פעוטים או 12 גמולים זה יותר מדי לקבוצה אחת, לאישה אחת, ולכן אין מספיק ידיים להחזיק את הבוכים. אבל זה תירוץ ולאמא תירוצים לא מספיקים כשהיא רואה את התינוק שלה צורח במיטה ואין מי שייגש אליו.

ויש גם אמהות שמעריכות את המטפלת ונותנות צ'ופרים קטנים ונאבקות יחד עם המטפלות על השכר שלהן ותנאי העבודה במעון. הן אומרות כל יום תודה כשהן שמביאות את הילד וכשהן לוקחות אותו. 

והמילה הקטנה הזאת - "תודה"

לפעמים משנה את כל היום שלך בעבודה.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
6 תגובות לפוסט זה
אנונימי (אורח) הגיב ביום חמישי 14.12.17

כתוב מקסים.
כמה נכון וכמה עצוב...
דווקא הרבה הורים לפחות אלו שסביבי מאווווד מעריכים את המטפלות.
אתן עושות עבודת קודש.
הלוואי ששכרכן יעלה במהרה לגובה מכובד שיצדיק את הקושי שלכן.

הגב
רחלי סקמסקי (אורח) הגיב ביום חמישי 14.12.17

תודה...
הייתי מטפלת 4 שנים כיום אני עובדת בתור מבשלת במעון ..השכר היה הטריגר לעזבתי ...לכן אני שמחה מאוד שהעלו את הפוסט ביום של השביתה

הגב
מטפלת (אורח) הגיב ביום חמישי 14.12.17

תודה רבה!! מזדהה מאוד. הלוואי והשיתוף יגביר את המודעות!

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום רביעי 20.12.17

ריגשת אותי מאוד! אני מהאמהות עם רגשות האשם אבל משתדלת לא להתעכב בבוקר...
כל כך חשוב לי להגיד תודה ולא להתלונן ולא לבקש בקשות מיוחדות.. והנה את מצדיקה את דרכי.. תודה לך על עבודת הקודש הלא פשוטה הזאת!

הגב
רחלי סקמסקי (אורח) הגיב ביום ראשון 24.12.17

מזמנת לשתף ..

הגב
רחלי סקמסקי (אורח) הגיב ביום ראשון 24.12.17

תודה ...מוזמנת לשתף

הגב