מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום ראשון 20.1.13 1 תגובות לפוסט 19899 צפיות

לדעת כמה אי אפשר לדעת

כמה טוב לא להרגיש את החנק הזה בגרון. עוד שנייה בחירות, ואין את הלחץ הזה בכל הגוף כאילו גורלנו תלוי על בלימה. היו ערבי בחירות שהרגשנו כאילו הולך ונכרך לנו חבל על הצוואר. היו ערבי בחירות שהרגשנו כאסיר העומד להשתחרר ממאסר עולם. היו ערבי בחירות שהרגשנו כטובע בים שבאפיסת כוחות מושיט יד למחלציו. היו ערבי בחירות שהתווכחנו ללא הפסקה כאילו האיש הזה שאתו אנחנו מתווכחים יכריע את המערכה. היו כאלה שהדבקנו מדבקות ולבשנו חולצות והנפנו שלטים. היו אפילו כאלה שבהם אספנו נשימה עמוקה דחסנו לכיס עמוק את הבושה והצטרפנו למבצע שבו נקשנו על דלתות בתי זרים והתחננו ("רק לא קדימה!"). במערכת הבחירות הזאת, תודה לאל,  יש לנו אוויר לנשימה. אני מרגישה קצת כמו שחיין שרגיל למים גועשים ושוצפים ומסוכנים ופתאום זוכה לשחות במים שקטים ושלווים, ואפילו ליהנות מהשחייה.

כמה מתושבי מדינת ישראל חשו אי פעם שהבחירות יכולות להיות עד כדי כך כל כך גורליות להם, לחיים שלהם ממש, אני תוהה. ויחד עם זה, היום אני כבר יודעת כמה אי אפשר לדעת.

לא אשכח את ההקלה העצומה, את השמחה הגדולה, למחרת בחירות 2001. אריק שרון שלנו ניצח את אהוד ברק, זה שכמעט ומכר את רמת הגולן והר הבית ואת כל הרי יהודה ושומרון. איזה ניצחון נפלא, כך חשנו. נדמה היה לי שאנחת הרווחה שמתפרצת מחזי פושטת על פני כל הארץ. האיש שרק זה עתה הצהיר ש"הר הבית שייך לכל יהודי" וליווה את ההתיישבות ביו"ש מראשיתה כשהוא מאתגר אותנו "לתפוס כל הר וכל גבעה", הוא עכשיו ראש ממשלה. כל תכניות הנסיגה וההסכמים ההרסניים נגנזים לשנים הקרובות. ברור, לא?

התמימות לא התנפצה בבת אחת, כזכור. גם אחרי שאריק הכריז על "תכנית ההתנתקות", לא ממש ירד לנו האסימון, כי הרעיון היה כל כך מופרך ולא שייך לאיש הזה. אבל הבולדוזר אכן החריב יישובים פורחים והרס לאנשים את כל מפעל חייהם ודירדר את ישראל לשפל ביטחוני עם השלכות כלכליות חמורות שעד היום, אפרופו הגירעון התקציבי, עד היום אנחנו משלמים עליהן בדמים מרובים, תרתי משמע.

לא אשכח גם את הצביטה המרה בלב כשניצח ברק את נתניהו, בבחירות 1999. את חרדת-טרום-אסון שגעשה ועלתה במעלה הגרון. מפלגת הזיות-השלום שוב עמדה בראשות הממשלה, ולא היה ספק ש"מרתוני השיחות" מיד ייצאו לדרך בעוז בטקסים ובחצוצרות, ומי יודע מה יימכר ומה יישאר לנו מארצנו הקטנטונת והאהובה. מולדתנו עמדה בפני מכירת חיסול. ומה יהיה על היישובים שלנו, מה יהיה על הבית.

וגם כאן הסוף היה מפתיע. ברק הוא זה שעל שמו נרשמו קריסת המשאים ומתנים ואינתיפאדת אל-אקצה שבעקבותיהם. הוא יכול היה להרשות את הקריסה הזו לעצמו. ספק אם נתניהו היה מסוגל.

אז מה זה אומר לנו להיום, ערב בחירות 2013? בעיקר - שאי אפשר לדעת. ששום דבר לא בטוח, שום דבר לא ברור. מהלכים גדולים ונשגבים-מבינתנו קורים כאן מאז החל העם היהודי שב לארצו, היושב בשמים מושך בחוטים, ואנחנו כאן על פני הארץ לא תמיד מבינים.

עד כמה שאני מסוגלת להבין נכון להיום, נתניהו כנראה עומד לנצח ממרום כסא ראש הממשלה, מה שלא קרה כאן במדינה הזאת כבר הרבה מאד שנים. סוג של חוויה מתקנת עבורו, מן הסתם. האם גם עבורי? הפעם הוא לא ניגש לבחירות האלה לאחר שנות גלות אופוזיציונית, שנים שלרוב מזכירות לו ערכים נשכחים ש"לא רואים מכאן", עקרונות בסיסיים שנדחקו מפאת מבול הביקורות והלחצים, ותפיסות עולם סדורות לתלפיות שגוהצו בהתאם לציפיות הבינלאומיות הסוגרות כטבעת חנק.

ובכל זאת מעורר הערכה לראות איך האיש השנוא ביותר על כל כך הרבה אליטות-שמאל מצליח לנצח בגדול את מערכת הבחירות הזאת למרות כל החיצים המורעלים והסכינים המושחזות והכותרות והלחצים וההשמצות.

לפעמים אני מתגעגעת לבנימין-נתניהו-שאינו-ראש-ממשלה, כשהוא אינו מושפע מכל מבול הלחצים האלה, אינו מקפל את דגליו ואינו משפצר את ערכיו. ובכל זאת ביום הזה אני ממש לא מאחלת לו לחזור לתואר הזה. אבל כן מאחלת לו שיצליח מדי פעם, אחת לכמה-זמן, לעצום עיניים, לנתק את הרדיו והטלוויזיה על פרשניהם העוינים, לסגור את העיתונים שמחכים לו בפינה ומנסים להכתיב לו את סדר היום, להשתיק את הלחץ האמריקאי והאירופי. ולהקשיב לעצמו-שאינו-ראש-ממשלה. כי יש לו את זה. יש לו את הערכים, והחזון, והקשר האמיתי לעבר של העם שלנו, ולארץ המולדת שלנו, ולמורשת היהודית שלנו, ולשכל הישר. בתוך תוכו, במנותק מהסחרור היום-יומי, עמוק בפנים, הוא יודע מה נכון.

עד כמה שאנחנו כאן על פני הארץ יכולים לדעת.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
טל (אורח) הגיב ביום ראשון 20.1.13

יישר כח מאירה :)

הגב