אביטל לוז
אביטל לוז גרה באל-מתן שבשומרון, פיזיותרפיסטית ומקימת רשת מכוני פיזיותרפיה בשומרון. נשואה לאיתם לוז - דוקטורנט לפיזיקה באוניברסיטת תל אביב. אמא לשישה ילדים. יום רביעי 7.2.18 1 תגובות לפוסט 1868 צפיות

תופעה שאי אפשר להסביר

במשפחה שלי לא מקפידים על תאריכים. ימי הולדת נחגגים בחודש בו הם חלים, במצב הטוב, וברבעון שהם חלים בו, במצב הרע. לכן אני לא יודעת את התאריך המדויק שבו עלינו לארץ, אבל אני יודעת שזה היה בפברואר 1987. לפני 31 שנה.

כשעלינו מברית המועצות לשעבר הייתי בת 6. הייתי אמורה בכלל להיוולד בארץ, שכן הוריי היו מסורבי עלייה במשך 9 שנים, אבל השלטונות לא נתנו להם לעלות. אז נולדתי במוסקבה במקום בירושלים. כשאתה גדל במדינה שבה אתה כלוא, אתה גדל מתוך חוסר שייכות. אתה גדל מתוך ארעיות. אתה גדל בציפייה מתמדת להשתחרר משם.

כילדים ידענו היטב לאן אנחנו לא שייכים. אבל ידענו היטב גם לאן אנחנו כן שייכים. בסלון ביתי היום תלוי בגאון צילום שלי בגיל 5 כשמאחוריי מפה של ארץ ישראל. כילדים גדלנו עם המפה הזו בראש ובלב, ועם הכמיהה הבלתי מוסברת להגיע למקום הזה, המופיע במפה. לצורך כך למדנו עברית, למדנו ציונות, למדנו יהדות. היינו מוכנים לרגע שבו ישחררו אותנו.

אחד הזכרונות הראשונים שלי הוא הפריצות השבועיות של שוטרי הקג"ב לביתנו בשבתות. מאחר ובברית המועצות היה מסוכן לשמר אורח חיים יהודי ודתי (כמו גם כל אורח חיים שאינו קומוניסטי), אנשים לא הלכו לבתי כנסת והם עמדו בשיממונם. לעומתם, הבית שלנו היווה מעין מרכז תרבותי-דתי לעת מצוק. נערכו בביתנו קבלות שבת המוניות, נחוגו חגים ונערכו חתונות ובריתות. כמדומני, אפילו יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין התארח בבית הוריי.

הריטואל של הפריצות לביתנו בלילות שבת היה ידוע מראש לשני הצדדים. הייתה לנו אפילו מחיצה בתוך הארון שבה הסתתרו צעירים שאסור היה להם להיעצר מסיבות כאלה או אחרות. באורח קבע היו לוקחים את אבי ואת סבי ואת יתר הגברים לחקירה, ומחזירים אותם כעבור יום-יומיים.

ואז לפתע פתאום הגיעה הבשורה. השלטונות נתנו לנו שבועיים להתארגן ולעזוב את ברית המועצות. הוריי, שני ילדים בני 5-6 וסבא וסבתא, חמש מזוודות ופסנתר שנשלח במכולה (בכל זאת – רוסים), עוזבים לעד את המקום בו נולדו ואליו לא היו שייכים מעולם. בפברואר 1987 נחתנו בבן גוריון ונישקנו (פיזית) את האדמה של הארץ אליה השתוקקנו.

אולי בגלל שתמיד ידעתי לאן אני שייכת מעולם לא היו לי ספקות. מעולם לא התלבטתי לגבי אף שעל ממרחביה של ארץ ישראל. מעולם לא חשבתי שנוכחותם של ערבים במרחבים הללו שוללת בכהוא-זה את שייכותי לארץ הזו ואת שייכותה לי.

אני לא יודעת איך אפשר בכלל להתחיל להסביר את התופעה היחידנית הזו, שעם שלם, מפוזר ומפורד, שב לארצו מכל קצוות תבל אחרי 2,000 שנה. אין לזה תקדים היסטורי. אין וגם לא יהיה. כל הטיעונים הרציונליים נופלים ומתרסקים לרגלי המהלך ההיסטורי ההזוי הזה.

ולכן אני ילידת הארץ הזו על אף שלא נולדתי בה.

ולכן אני שייכת לארץ הזו והיא שייכת לי בקשר בלתי אמצעי ובלתי מוסבר ובעיקר בל יינתק. ולכן זכותי כיהודייה להתיישב בכל חלקי הארץ, ובכלל זה בכל רחבי יהודה ושומרון (כפי שקובע חד משמעית דו"ח אדמונד לוי משנת 2012).

ולכן גם אני ועוד רבים וטובים לא נשקוט ולא ננוח עד אשר יוחל החוק הישראלי בכל רחבי יהודה ושומרון - כביטוי לריבונותה של מדינת ישראל.

אני מצפה שלאחר 50 שנות התיישבות בעת החדשה נוכל לנסוע בכבישים מותאמים לגודל האוכלוסייה באזור - היהודית והערבית כאחד.

אני מצפה שכשאצא לחופשת לידה אקבל את מלוא הזכויות המגיעות לי על פי חוק.

אני מצפה שהיישובים שלנו יוכלו להתפתח על פי הגידול הטבעי שלנו, שהוא מהגבוהים בעולם (בלי עין הרע).

אני מצפה שיחולו ביהודה ושומרון חוקי התכנון והבנייה, ובניית מרפסת לא תצטרך לקבל אישור של שר הביטחון. אני מצפה שמשטרת התנועה תאכוף את חוקי התעבורה בקפידה בכל כבישי יהודה ושומרון, כנגד יהודים וערבים כאחד, ולא תאפשר המשך זלזול בחיי אדם.

אני מצפה לקבל הגנה מלאה, לי ולמשפחתי, בעודנו ישנים במיטותינו, הולכים לסדר יומנו, עומדים בתחנות ההסעה, מתפללים בבית הכנסת, מעבדים את אדמותינו - בכל מקום בו אנו נמצאים. ביום בו חוסל המחבל הנבזה שרצח את הרב שבח הי"ד ומתנהל מצוד אחר הרוצח המנוול שרצח את הרב בן גל - אני אומרת שזה לא מספיק. אנחנו לא אורחים זמניים פה. אנחנו אזרחיה של מדינת ישראל הריבונית וזכאים להגנה מוחלטת מפני מרצחים ערבים. אנחנו כאן ואיננו מתכוונים ללכת. יואילו כל זרועות הביטחון והמדינאים ליישם הרתעה אפקטיבית, קולקטיבית, כואבת, כך שהם יחשבו היטב האם כדאי לשפוך דם יהודי על האדמה הזו. אנחנו לא באוקראינה או בפולין של המאות הקודמות. אסור שדם יהודי יהיה הפקר.

אני מצפה שיפורק הגוף ההזוי והמוזר שנקרא המינהל האזרחי ויתאפשר לרשויות המקומיות להפעיל את מלוא סמכויותיהן המוניציפליות (ממליצה לקרוא את ספרו של יעקב סבג - "זיכרונות אבו יוסוף" כדי להבין עד כמה הגוף הזה מיותר ומזיק). אני מצפה שמדינת ישראל תעמוד מאחורי תעודות הזהות הכחולות שלנו, תפסיק את הממשל הצבאי תחתיו אנחנו חיים, תשווה את זכויותינו לאלה של יתר אזרחי המדינה. אני מצפה שיוקמו בתי משפט ייעודיים לדון בדיני ראיות בסכסוכי קרקע ולא יאפשרו לבג"צ להמשיך את ההרס של בתינו במחי קולמוס של שנאה (למשל, 15 הבתים של נתיב האבות הצפויים להיהרס במרץ בגלל רצועות אדמה צרות שאינן אדמות מדינה אבל גם לא הוכחו כאדמה פרטית).

אני לא רק מצפה. אני גם פועלת לשם כך במסגרת היותי חברת מרכז ליכוד וחברת ועדת חוקה של הליכוד.

ואני קוראת לכל תושב ביהודה ושומרון ולכל אוהב ההתיישבות לפעול בכוח למען החלת החוק הישראלי בכל רחבי יהודה ושומרון.

זה הזמן. זו העת. "כי יכול נוכל לה".

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
אנונימי (אורח) הגיב ביום חמישי 8.2.18

חד וקולע!

הגב