ניצה פרקש
ניצה פרקש תושבת עלי ואמא ל-5 מתבגרים. עוזרת ראש המועצה האזורית מטה בנימין. יום שני 26.2.18 אין תגובות 2923 צפיות

לפני שידעתי שאני פמיניסטית

כשהתחתנתי, החלטנו בעלי ואני שאני הולכת לפתח קריירה (באותו זמן משום מה חשבתי שאני רוצה לעסוק בתקשורת) והוא ימשיך ללמוד תורה בישיבה ויהיה עם הילדים. אז, בכלל לא ידעתי שאני פמיניסטית, רק ידעתי שיש לי ולבעלי נטיות, רצונות ושאיפות שבהחלטה הזאת נוכל לממש על הצד הטוב ביותר עבור עצמנו ועבור משפחתנו הצעירה (בילד השני שינינו את דעתנו, וביליתי כמה שנים בבית עם הילדים והורדתי הילוך בעבודה).

כשבעלי היה מביא מבית הכנסת בערב שבת את העלונים של "קולך", ממש התרגשתי מהרעננות של מבט נשי על התורה, וזה היה העלון הפייבוריט שלי. בכלל לא ידעתי שאני פמיניסטית (או מה זה "קולך"), רק ידעתי שדברי התורה שקראתי בעלון היו מעניינים, מאתגרים, והביאו קול שלא שמעתי עד אז.

כאשר כאמא צעירה ישבתי עם חברותיי סביב ארגז החול כל יום אחר הצהריים וגיליתי שלא כולן חוות רגע של שמחה והתלהבות כשהן מגלות שהן שוב בהיריון, עשיתי את הדבר שהיה נראה לי הכי טבעי בעולם והצעתי לבעלי שידבר עם הרבנים בישיבה. חשבתי שנכון שיסבו את תשומת לבם של הבעלים הצעירים לכך שלא כל הנשים שלהם מרגישות בנוח עם מצבן ולא מודעות לכך שניתן, גם על פי ההלכה, לעשות הפסקה בין היריון להיריון. כשהבנתי שהצעתי לא ממש פופולרית אצל הרבנים, פשוט שוחחתי עם חברותיי בעצמי. בכלל לא ידעתי שאני פמיניסטית, רק רציתי להזכיר להן שיש להן חופש בחירה לבנות את משפחתן כפי שהן מרגישות שנכון להן ולבן זוגן, ושהאושר האישי שלהן גם הוא ערך.

כאשר טסתי לחו"ל במסגרת עבודתי והשארתי שני תינוקות למשך שבוע עם בעלי, לא ידעתי שאני פמיניסטית. רק ידעתי שהמשימה חשובה ושמבחינה מקצועית יש לי הרבה לתרום להצלחתה, ושהילדים שלי בידיים טובות, אז למה לא?

כאשר השתתפתי מידי שבוע, בישוב עלי, בבוקר לימוד תורה לנשים, בכלל לא ידעתי שאני פמיניסטית. רק ידעתי שנפשי כמהה ללימוד תורה וחיזוק העולם הרוחני שלי, ושאני ממש נהנית מהשיעורים השכלתניים של הרב קלנר, למרות שהוא חד מאוד בדיבורו וחריף מאוד בדעותיו (ואולי בגלל זה. גם אני קצת שכלתנית מטבעי...).

כאשר חזרתי לעבודה מחופשת לידה ופתחתי בפינת המשרד לול כדי שאוכל להביא איתי את התינוק מידי יום עד שיגיע לגיל זחילה וכאשר אפשרתי כך גם לעובדות שלי, ממש לא ידעתי שאני פמיניסטית. פשוט חשבתי שמבחינת המערכת, זו דרך טובה לשמר עובדות מצוינות ולאפשר להן לחזור לעבודה אחרי לידה, במיוחד בחברה בה נשים בוחרות להקים משפחה גדולה בד-בבד עם השקעה בהתפתחותן המקצועית.

כשדרשתי במקום העבודה תנאי שכר דומים לגבר שהיה לפניי בתפקיד, לא ידעתי שאני פמיניסטית. רק ידעתי שאין שום סיבה שהתנאים יהיו שונים ושאתרום לארגון לא פחות ממה שהוא תרם (וכך הפכתי להיות, אם אני לא טועה, רכזת הקהילה היחידה ביו"ש עם רכב מהעבודה).

כשהחלטתי לצאת בקמפיין שיעודד נשים להצביע לנשים בפריימריז של "הבית היהודי" בכלל לא ידעתי שאני פמיניסטית, רק ידעתי שזה קצת חבל שאין במפלגה יותר נשים, ושאם יש מועמדות ראויות צריך לעשות הכל כדי שגם הן ייכנסו לרשימה.

בשלב הזה, בעקבות הקמפיין שעשיתי, קיבלתי כל מיני תגובות מכל מיני כיוונים, וגם נחשפתי לקבוצת הפייסבוק "פמיניסטיות הלכתיות". רק אז נפל לי האסימון. גיליתי שאני בעצם פמיניסטית. ושלא כולם שמחים בזה. ושלא כולם רואים בזה דבר חיובי.

בשבילי, להיות פמיניסטית זה ממש לא לטעון שגבר ואשה הם שווים. בתפיסתי, הם שונים בתכונותיהם, הן הביולוגיות והן הנפשיות והרוחניות. אבל הם צריכים להיות לגמרי שווים בזכויותיהם ובהזדמנויות שניתנות להם. באוניברסיטה למדתי שהמטרה של הפמיניזם הקלאסי היא "הגשמת אנושיותה המלאה של האשה" וזו ההגדרה שעד היום מלווה אותי. השונות המהותית שלי כאשה לא צריכה להשפיע בשום דרך על האופן בו מודדים אותי, את יכולותיי, את שאיפותיי, את חלומותיי. אני, כבת-אנוש, יודעת מה אני רוצה, מה טוב לי ואיך לנהל את נשיותי בצורה המתאימה לי ביותר. אין לאף אחד זכות לקבוע עבורי מהי הדרך הנכונה להיות אישה ואין לאף אחד זכות להגביל שום זכות שלי, רק בגלל שאני אישה.

כאשה דתיה, אני מאמינה שההלכה אינה אוסף אקראי של חוקים ולא דרך של הרבנים לשלוט בקהילה, אלא ביטוי מעשי לעולם רוחני שלם ומורכב. ההלכה היא נר לרגליי ואין לי ריב ומדון איתה כלל. לא הכל פשוט, לא הכל ברור, אך זה המצב בהרבה סוגיות הלכתיות ורוחניות מורכבות, לא רק בסוגית מעמד האישה. היהדות נמצאת בבירור רוחני מתמיד להבנת רוח ההלכה אל מול עולם משתנה. עולם ההלכה הוא דינמי ומתפתח ואני מאמינה שאנחנו נמצאים עכשיו בשלב של התפתחות משמעותית של עולם הרוח היהודי, ובמהלך הזה יחולו גם שינויים בהתייחסות עולם ההלכה למעמדה של האישה. ואולי יום אחד אוכל לשוב להתנהלות שהיתה מאז ומעולם טבעית לי ונבעה מאישיותי, מעולמי הפנימי, מהדרך בה תפסתי את המציאות, בלי שום כוונה להילחם או לדרוש או להפוך נשים לגברים. כמו שהייתי לפני שבכלל ידעתי שאני פמיניסטית.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה