הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הילה לוקסנבורג, 29, מאמנת אישית ומלווה קבוצות ובודדים לשינויי הרגלי אכילה ולהעצמה אישית יום שני 21.1.13 1 תגובות לפוסט 18123 צפיות

שינויים בהרגלי האשמה

 

שוב על הספה, אחרי עוד יום ארוך.
הילדה כבר במיטה ואני עמוק בתוך חשבון נפש שמהדהד כמו כאב ראש שגם שני כדורי אדוויל לא יעזרו לו.

יש לנו כלל בבית - אנחנו לא צועקים, אף פעם. אז למה הרמתי עליה את הקול היום? מה היא בסך הכל אמרה? אולי קצת הגזמתי? איך מעדתי שם והפרתי את הכללים? אבל בכל זאת, למה הייתי צריכה להתחנן בפניה שתיכנס למקלחת? וביקשתי יפה, בחיי, אפילו אמרתי בבקשה, גיליתי איפוק וסבלנות, אבל היא בשלה, חוזרת על המנטרה שוב ושוב - "לא", "לא" ועוד קצת "לא". וכאילו לא די באסרטיביות שילדה בת חמש מסוגלת להפגין, מחייכת אלי הקטנה במקביל עם העיניים הערמומיות שמזהות חולשה ומנסות לבחון את הגבולות שלי ולראות מתי אפול ואפר את הכללים.
בסוף זה קרה. כמו מפקדת טובה הכל הלך לפי תכניות הקרב שלה - ואני האמא הרעה נשברתי והרמתי עליה את הקול. כאן הגיעו חגיגות הניצחון - היא הסתכלה עלי שוב בחיוך, במבט כזה של "ידעתי שתישברי", ואז היא ניגשה לשלב האחרון של נאום המנצחים שנועד למעוך עוד קצת את מעט הכבוד האימהי שעוד נותר לי הערב: "אמא, את זוכרת מה סיכמנו? שאנחנו לא צועקים בבית. זה ממש מעליב אותי שאת מדברת אלי ככה, ואת בכלל, אבל בכלל, לא יודעת לכבד הסכמים!".
א
ני, כמובן, מסרבת לקבל את ההפסד המר, ובכוחות אחרונים ניסיתי להסביר לה את ההתנהגות שלי, ושגם לה יש צד בעניין אחרי הכל. אולי לפחות נסיים את הקרב הזה בתיקו. אבל בשלב הזה היא כבר בוכה, אני מותשת סופית, וכל מה שבא לי זה לשכב על הספה, לשחזר את כל מה שקרה ולבדוק איפה טעיתי, כי אין כמו הלקאה עצמית כדי לסיים את היום הזה כמו שצריך.

כמו בכל סשן הן מופיעות. ציניות, רהוטות, מלאות ביטחון ובעלות כושר שכנוע מרשים. שוב הגיעו רגשות האשמה לביקור. 
כמו תמיד הטיול אתן מגיע גם אל מחוזות הילדות. אני מוצאת את עצמי מרחפת לזכרונות מההורים שלי - על הפעמים שצעקו עלי ועל הדברים הלא נעימים שאמרו לי. אני נזכרת גם ברגע שבו הבטחתי שכשאני אהיה אמא אני לעולם לא אהיה כמו ההורים שלי. אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש רגע אחד כזה לפחות.
תוך כדי הטיול, לא מוותרות לי רגשות האשמה על ביקור אצל הפסיכולוגים שנפגשתי איתם במהלך חיי. לכל בעיה שהעליתי - ניתנו שם סימוכין מהעבר. שהרי כל משפט שאבא אמר - השפיע על אישיותי, כל צעקה של אמא הותירה צלקת, ושלא לדבר על "הילדות בצל הגירושים, ומה שזה עשה לי. טוב שיש את מי להאשים" (תודה לאריק ברמן על הדיוק).
ובאמת טוב שיש את מי להאשים. אין יותר כיף ממירמור על העבר וזריקת האחריות על ההורים שלנו. 
הכל טוב ויפה, עד שאנחנו פתאום נהיים הורים, ואז כאילו מחזירים לנו על כל האחריות שזרקנו על ההורים שלנו כל החיים. 
בתודעה שלנו, כל דבר שנאמר - יגרום לילד חסך רגשי, וכל צעקה שתיפלט - תגרום לו תחושת חוסר ביטחון, וכל דבר שלא יאמר - יגרום לילד טראומה קשה. ואת כל אלה - יסחב איתו הילד הלאה עד עולם.
השבוע, כאילו כדי לדרוך קצת על היבלות, שמעתי על איזה מחקר פסיכולוגי שקבע שאפילו תהליך ההיריון והלידה משפיעים על חייו של האדם ועל אישיותו, ושישנה חשיבות מאד גדולה לדרך בה הוא נולד. זה בדיוק מה שהיה חסר לי, לחוש אשמה על הלידה הקשה ועל הניתוח הקיסרי.

האמת? זה כבר מתיש ולא כל כך בא לי לשחק את המשחק הזה. אין ספק שכהורים מוטלת עלינו אחריות גדולה מאד, ואין ספק שהפסיכולוגיה זה דבר חשוב וחיוני, אבל לפעמים אני מרגישה, מר פרויד היקר וממשיכי דרכו, שאתם יוצאים קצת מפרופורציות, ובדרך גם מוציאים אותי משפיות דעתי.
למה אני צריכה למלא את עצמי ברגשות האשמה האלה? למה הן טובות? הפוך על הפוך, מה שהן עושות, הן מציבות אותנו בעמדה חסרת ביטחון וחוטפות מאיתנו את הסמכות ההורית שלנו.
והילד? הוא הרבה יותר חכם ממה שאנחנו חושבים. הוא ישר מזהה את חוסר הביטחון הזה והוא ידאג לנצל אותו עד הסוף.

אז כן, אני כנראה עושה טעויות. ואתם יודעים מה? אני כנראה גם אמשיך לעשות. לא באמת מכירה מישהו שלא עושה.
אבל את רגשות האשמה האלה אני הולכת לקפל יפה ביחד עם המכונה הקרובה ולהכניס עמוק עמוק לארון, שיחכו שם עד שגם אם ארצה הם לא יעלו עליי, ובפעם הראשונה שזה יקרה גם אחייך בסיפוק ובאושר.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
אביטל (אורח) הגיב ביום שני 21.1.13

הילה! בול פגיעה! כל כך נכון מה שכתבת
אני מאמינה בעבודה עצמית, אבל ממש לא "בשביל הילד" אלא בשביל עצמך, אם משהיא/הוא רוצה לשפר את הסבלנות שלו או כל דבר אחר- שיבורך, אבל היום אנחנו חיים בעיוות- הכל "בשביל הילד" . אם בעלי יעיר אותי בלילה לכוס מים- שתי סטירות! אבל אם הילד (בן ה5 ומעלה- שכבר מסוגל יפה מאוד לקחת בעצמו או להתאפק) מבקש- בטוח! כבוד המלך רוצה מים! ואני הרי רוצה להיות אמא טובה... עיוות! שכחנו את הפירמידה הנכונה- קודם כל ההורים ורק אח"כ הילדים- היום זה נשמע כמעט משפט גס, אבל כשההורה בראש- ומחליט, לילד יש את המקום כילד, וכשההורה נתון לשיקול דעתו של הילד אז מי פה המבוגר???? אנחנו חיים בצורה הפוכה את ההורות היום, וכמורה בביה"ס אני יכולה להגיד לך שהילדים נעשים יותר ויותר אומללים מהדבר הזה.... כל הכבוד לך!!! (נהנת מהפוסטים שלך :) )

הגב