אהבה פז
אהבה פז 25, גרה בירושלים (במקור מקדומים), מחפשת את התחנה הבאה במסלול האישי והמקצועי ובינתיים מעלה על הכתב את כל המחשבות. יום שני 26.3.18 אין תגובות 644 צפיות

הכי בבית בעולם

אני מתנחלת, גם עכשיו כשאני גרה בירושלים זה חלק ממני, זה טבוע בי. מה זה אומר?

זה להכיר כל ישוב וכל גבעה בשם ובמיקום המדויק על המפה.

זה לשמוע שמדברים על "השטחים" ולקפוץ ולהפוך לדוברת מספר אחת של ההתיישבות ולא להסכים לשמוע מילה רעה על הבית.

זה לשבת עם האחים בכל יום חופש ולהתלבט לאן ניסע לטייל ושוב למצוא את עצמנו הולכים לגבעות של איתמר, למעיינות של גב ההר, קופצים לנחל קנה או הכי רחוק עד למעיין בעלי, כי זה הכי קרוב והכי יפה וכי זה הטבע שלנו.

צילום: יחזקאל בלומשטיין

זה לגור בקופסת גפרורים עם עוד 3 שותפות בצפיפות של נחלאות הירושלמית ולדמיין את הדשא, ההרים והמרחבים שיש בבית בשומרון.

זה ליהנות מהבילויים וחיי הפנאי בירושלים, מההופעות, השיעורים, השוק והחנויות שפתוחות כל הלילה, אבל גם להתגעגע לשיעור מחול היחיד שיש ביישוב ולבאסה המוכרת שנסגרה כבר המכולת וצריך להסתדר עם מה שיש בבית או להתווכח מי יקפוץ לבקש מהשכנים חלב באמצע הלילה.

זה להרגיש נציגה של מגזר בכל מקום שתגיעי אליו עם תג "מתנחלת" על המצח, ולפעמים לאהוב את זה ולתפוס על זה טרמפ אבל גם לפעמים לשנוא את זה, לנסות להסתיר ולהגיד שאני בכלל ירושלמית.

זה לזכור כל הפגנה והפגנה מגיל אפס שבה הייתי עם כל המשפחה ואחר כך עם החברות, וגם לזכור את השלב שכבר הפסקתי להאמין בהפגנות ולא הלכתי אליהן כי האמון נשבר ולא רציתי להילחם יותר על כלום.

זה לשבת ביום עבודה במשרד ולראות ולשמוע שפינו תשעה בתים בעופרה וגם אם אין לי מושג של מי הבתים ואני לא מכירה את המשפחות, הלב מתכווץ וכואב.

זה לזכור את החול המהמם והדיונות של גוש קטיף למרות שביקרתי שם רק כמה פעמים בחיים, ולהריח כל הזמן את ריח האורנים של חומש גם אם הייתי שם בסך הכל תקופה קצרה לפני הגירוש. כי זה פשוט חלק ממני.

זה להתגאות שהיה לנו בית בחומש והייתי חלק מהמאבק בגירוש אפילו שהייתי ילדה בת 12 וגרנו שם בקושי חודש.

זה לראות בתים נבנים ויישובים פורחים ולהתמלא בגאווה, אהבה ובשמחה על ההתפתחות.

זה לנהוג בכבישי יהודה ושומרון ולהרגיש בחו"ל, ולצחוק על דיווחי התנועה והפקקים בכל הארץ כשכאן אפשר לנסוע על 120 קמ"ש בלי בעיה.

זה לחיות בתוך נופים מטורפים ומדהימים ושטחים שלמים ריקים ולהשתגע על כל דיון במצוקת הדיור ולרצות לצעוק לכל התל אביבים בואו לכאן, תראו איזה עולם יפיפה וזול מחכה לכם.

זה להתווכח כל החיים עם החברות איזה יישוב שווה יותר, ומי היישוב הכי טוב באזור.

זה לחיות את הדיסוננס בין הרצון להרחיב את היישוב, להגדיל ולפתח בלי שיפגע בקהילתיות, חברות ויחסי השכנות בין כולם.

זה להרגיש גיבורים ולספר לכולם שאני לא מפחדת לחזור לבד ב-2 בלילה הביתה אבל ללכת ברחוב בפחד מכל רחש ומכל חתולה שעוברת.

זה לנסות ולנפץ לחברים מבחוץ את הסטיגמה שכולנו גרים בקרוואן ולא מחוברים למים וחשמל.

זה לפחד מפיגועים, ממחבלים ומכל מיני מרעין בישין, אבל כשחברה תשאל אותי אם בטוח אצלנו נענה לה שהכי בטוח כי אחרת אין סיכוי שהיא תגיע לעולם.

זה לנסוע להביא קרובי משפחה מהמחסום כי לבד הם לא יעשו את הדרך הזו בחיים.

זה לעבוד במכולת היישובית ועוד שנים אחר כך לזכור בעל פה את מספרי החשבון של כל השכנים.

זה לתפוס טרמפים בכל הארץ ולזעזע את כל החברים שלא מבינים איך אני לא מפחדת לנסוע ברכב של מישהו שאני לא מכירה, ולהסביר להם שזה התחיל כשהיינו יישוב קטן והכרנו את כולם ולא היתה ברירה כי אוטובוסים אין, עד שנהפך להרגל -  ובעצמי לא להיות בטוחה אף פעם אם זה טוב או רע.

זה לעבור לגור בירושלים כי ביישוב אין תעסוקה וחברה לרווקים ורווקות, ולפגוש כאן את רווקי כל ההתנחלויות.

זה ליהנות כל רגע מחיי העיר הגדולה אבל גם לחכות בגעגוע להקים בית ולחזור לנופי הילדות שטבועים בי באהבה גדולה למקום שבו גדלתי.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה