אסתי רוטשטיין
אסתי רוטשטיין בת 34, במקור משילה (כרגע מירושלים). עובדת עם ילדים ונוער בסיכון, ומתחביביה: השלמת תעודת בגרות, השקיית עציצי פלסטיק, כיוון שעוני שבת ושוקולד. יום שני 16.4.18 אין תגובות 702 צפיות

המחירון של הזיכרון

היא: נראה לך שניסע דרך חווארה?!
אני: מה נעשה שהדרך לאלון מורה עוברת דווקא שם, ולא דרך זארה במלחה? 
היא: אז נוותר על הרעיון של הטיול לשם.
אני: את לא אמיתית.
היא: כפרה, עד חווארה!
אני: את גרה בשילה, מה זה בשבילך חווארה? זה אגדה אורבנית שהערבים שם פחות נחמדים מאלו שלנו בסינג'יל. בואי, הם זורקים אבנים באותה מקצועניות. 
היא נועצת בי מבט שאף פעם לא ראיתי אצלה: אסתי, יש לי בעל בשירות כוחות הביטחון שעובד סביב השעון, יש לי גם 3 ילדים קטנים. ובחווארה, כשיזרקו עליי בקבוק תבערה, את מי מבין שלושת הקטנים אבחר לחלץ קודם מהבוסטרים ברכב?                                                       
(אחותי ואני, חול-המועד פסח 2018)
 

בזמן שאני לא נותנת לאף אחד לעקוף אותי בכביש מחשש לירי מרכב חולף, היא לא נוסעת דרך חווארה.
בזמן שאני לא מצליחה להירדם מהפחד כשאני לבד בבית בשילה, היא מתייסרת בלבטים של 'כשיקרה', את מי היא מחלצת ראשונה.
בזמן שאני יודעת איך יהיו ההספדים שלי על כל אחד מבני המשפחה, היא עסוקה בלתרגל את הגדול לבדוק תמיד מה עם שני האחים האחרים שלו.
אז מה אני רוצה ממנה, כל אחד והרושם שהאינתיפאדה האחרונה הותירה בו.

מאז האינתיפאדה השנייה כולנו השתנינו. כל אחד באני הפנימי שלו, ובהצגה החיצונית שהוא מנהל יום-יום. כולנו הבנו את המחיר שאנחנו משלמים על אהבת הארץ הזו. כולנו משלמים אותו בלב כבד, שרוט, שותת דם, אך בלב שלם.
מתוך 365 הימים של השנה, יום הזיכרון הוא היום שאני הכי מחכה לו. בלחץ, בחשש, בגעגוע, בכמיהה. הוא הכי כואב והכי צורב, אבל הוא מנרמל אותי ומאוורר לי את הפצעים שלעולם לא יגלידו.
מהרגע שהכירו ביום הזיכרון גם כיום הזיכרון עבור נפגעי פעולות האיבה, פתאום היה לי מקום בעולם. מקום לנשום, מקום לעצור לרגע ממרתון החיים והמתים הזה שנקלעתי לתוכו. פתאום היה מותר לי להביט פנימה למקומות היותר אפלים שבי, המקומות המוסווים שביומיום אני לא מורשית כניסה אליהם, ובעיקר היתה לי לגיטימציה לנקות את הפצעים, לדעת שזה בסדר לפחד ולחשוש, שזה בסדר להצטער על החיים ועל המתים, שזה בסדר לשאול על שווי המחיר הזה, ושזה הכי בסדר לבכות עד שנגמר לי הכוח או הדמעות, הראשון מביניהם.

צילום: בתאל הופמן 

בשבילי יום הזיכרון הוא זיכרון לחברים שנרצחו אחד אחרי השני בקצב מסחרר.
הוא זיכרון לאינספור לוויות אשר מעולם לא הצלחנו להתרגל אליהן.
הוא זיכרון לחלל ורִיק אינסופיים.
הוא זיכרון לבכי וצרחות אֵבֶל שמנסרות עד היום את זיכרון השמיעה.
הוא זיכרון לשתיקה סודקת עצמות.
הוא זיכרון לדפיקות לב שרוצחות מבפנים.
הוא זיכרון לפחדים שאוכלים את הנשמה.
הוא זיכרון לחששות שמכרסמות בשגרה.
הוא זיכרון לחרדות שלא מאפשרות שינה בלילה.
הוא זיכרון ללב שנשבר כל פעם מחדש. 
הוא זיכרון לאדם שהייתי פעם, ולאדם שאני היום.
הוא זיכרון למחיר הבלתי נתפס של אהבת המולדת הזו. 

רק אחרי שאני לוקחת נשימה גדולה אני מעיזה להיכנס לבית הקברות. מסתכלת על מה שחברים שלי הפכו להיות, נהרסת מהמחשבה של מה הם היו יכולים להיות.
ואז אני מרימה את הראש ורואה את עמק שילה. עמק של גוש התיישבות צומח ופורח, גוש התיישבות שהפך לשוקק חיים ואנשים, גוש התיישבות שמתפתח ומפתח, שתורם לכלל ולפרט, גוש שמלא באנשים מכל גווני החברה היהודית והישראלית, גוש שמלא בוויכוחים, וחיבוקים, מריבות ועזרות הדדיות. 
וכשאני חוזרת להביט בקברים אני יודעת שכל המחיר הזה לא היה לשווא.
עם ישראל חי.

 

צילום: דוד יואל

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה