תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום רביעי 18.4.18 3 תגובות לפוסט 2961 צפיות

70 השנים הבאות

את נעם (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) פגשתי כמעט במקרה, אבל כמו כל דבר בחיים זה כנראה לא קרה סתם. גם התזמון היה מושלם, כשחגיגות ה-70 למדינה בפתח. הוויכוחים של נעם ושלי הצליחו להבהיר לי כמה עבודה מחכה לנו כאן יחד, וכמה היחד הזה הוא שברירי.

נעם הוא חילוני חרד, כל מה שמריח לו כמו כפיה דתית מעורר אצלו אנטי. הוא חרד מהיום בו אנחנו, אנשי הציונות הדתית, נשתלט על המדינה (כבר השתלטתם, הוא בטח אומר לעצמו עכשיו). הוא חש פחד אמיתי מהיום בו נהפוך את מדינת ישראל לטהרן. אנחנו, או אם לדייק רבנינו (הכוונה לרבנים שלי, ביישוב עלי) פנאטים קיצוניים, שונאי אדם שמסכנים את המדינה. דת היא תופעה מסוכנת, הוא אומר, כי היא טוטאלית ומשתלטת. בליל הסדר הוא ממש לא מתחבר לחלק מהטקסטים, ולעתים אפילו לא חוגג אותו. אולי קצת הגזמתי, אבל זה בהחלט הכיוון.

כשאני מדברת או מתוואטסאפת עם נעם אני מרגישה כאילו אנחנו שנינו עומדים בפתחו של הר געש מעשן, ובכל רגע עלול להתרחש איזה פיצוץ. לפעמים בא לי לצרוח לו בוואטסאפ "נוווועם אתה מעצבן אותי", לפעמים בא לי לנתק את השיחה ולפעמים גם אותו. לא מוכנה להתווכח יותר, הוא טועה וגמרנו, שימשיך לחיות בחושך שלו, אנחנו נהפוך לאט לאט לרוב ואז באמת לא יהיה צורך להתווכח. כולם יבינו שאנחנו צודקים. וכמובן שזה הדדי.

ונעם, הוא באמת מאתגר, אי אפשר לענות לו באיזה נוק-אאוט מוחץ, תמיד יש לו תשובה, ואת הוויכוח מסיים בדרך כלל רק קוצר הזמן. אין הסכמה על כלום, פשוט כלום. אבל כל פעם שבא לי ללכת ודי, אני מבינה שזו טעות ושזו לא הדרך. אמרתי לנעם פעם שהוא ואני זה בכלל לא עניין פרטי, אם נצליח יחד למצוא את הדרך איך לא לתת ללבה הרותחת לפרוץ, ונוכל להמשיך להתווכח לנו בנחת על ראשו של ההר, אז יש לנו כאן סיכוי, ובגלל זה אני לא מנתקת ודי.

ולא רק בגלל זה, נעם הוא פשוט איש מקסים ואני בחיים לא הייתי יודעת את זה אם לא היינו מוכנים להיות אמיצים, לנשום עמוק ולהחליט לצעוד צעדים קטנים ככה, על החבל הדק שמעל התהום. אנחנו נפגשים במרחבים הלא ממש נוחים אחד אצל השנייה. אנחנו נפגשים אצלו בבית, הוא מופתע מהקלות שבה אפשר להתמודד גם עם זה, הכיבוד עליי הקפה עליו; הוא מצדו מגיע לסיור בחבל בנימין - השטחים הכבושים בלשונו, ומתפחלץ מהמחשבה שנוסעים ל"אש קודש".

כל סערה תקשורתית מקפיצה את שנינו, אבל מרגע שהפכנו לחברים יש בנו יותר יכולת לצלוח את הסערות. אני מבינה שאת נעם אני בחיים לא אשכנע, מקווה שהוא גם הבין כבר שגם אותי אין לו סיכוי להזיז, ובכל זאת זזנו קצת שנינו.

לאט לאט התחלתי להבין שזה הסיפור, רק אם נהיה אמיצים ונצא כל אחד מהשבט שלו, מאזור הנוחות שלו, ונתחיל לנהל את הוויכוחים שלנו מחוץ למרחב הווירטואלי, פנים אל פנים, ונלמד להכיר וגם לאהוב באמת מכל הלב, נצליח לא לנתק או לאנפרנד, כי זה באמת הכי קל, אבל זה לא ממש מקדם אותנו, רק מרחיק.

נאום השבטים של נשיא המדינה הרגיז אותי, אבל מאז שהוא נאם אותו יוצא לי להיפגש עם כל כך הרבה אנשים שמנסים לצאת ולהכיר את השבטים האחרים. זה מקסים בעיניי, זה דורש המון אומץ. רבים אמנם חוזרים מהמסע כמו שיצאו. הם באו להוכיח לעצמם משהו והם לא נתנו לעובדות לבלבל אותם. אבל מי שיצא למסע ושאל שאלות, קשות, וקיבל תשובות, קשות, אבל קיים איזה שיח שהוא המשיך לחשוב עליו גם בדרך הביתה וגם למחרת; והשאלות שהוא שאל יצרו אצל הנשאל בירור חדש כזה שהוא לא חשב עליו קודם, והוא הלך לישון עם השאלה וקם אתה גם למחרת; שם בנקודה הזו קרה משהו, זה המשהו הזה שקורה לי עם נעם ועם אחרים וזה נפלא. הבנתי שאני מספיק יציבה ומבוררת כדי שלא אפחד להישאל, והבנתי שיש לי המון מה ללמוד. הבנתי שהרגעים שבא לי לנתק הם הזדמנות לכל כך הרבה דברים, וזה לא קל בכלל. הבנתי שהרגעים האלו הם לעיתים עומק התהום שפעורה בינינו, ושאין שום דרך לגשר עליה פרט לאהבה. רק החיבור האישי הזה שלנו מאפשר לדעת שאת זה נניח עכשיו בצד, זה טעון מדי, זה רחוק מדי, אבל אנחנו כאן יחד לאט לאט מסוגלים לבנות, רק ככה, את שבעים השנים הבאות, שאני בטוחה שיהיו מלאות בוויכוחים, כי יש לנו באמת על מה. אבל אם נתווכח עם עצמנו לא נלמד כלום. רק החיבור הזה בין השבטים שאנחנו, יקדם אותנו, יזיז אותנו קצת, כי עכשיו אחרי שנפגשנו, עכשיו אחרי שהכרנו, אני לא באמת רוצה לנתק, ואני מוכנה להתאמץ כדי שנישאר יחד.

ולסיום רק להגיד תודה על המדינה המופלאה הזו שלנו, ועל האנשים הנפלאים שחיים כאן, ועל האפשרות הזו לשבת יחד וללמוד אחד את השני, וללמוד אחד מהשני, ולבנות במו ידינו את העתיד המשותף שלנו כאן. וכמובן גם לנעם – תודה!

והנה סיבה טובה להיות אופטימיים, קולולם "על הדבש ועל העוקץ".

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
COHENOAM (אורח) הגיב ביום חמישי 19.4.18

מרשים! מאוד!! מכניס אופטימיות? עוד יותר!!

הגב
מ"כ הרגל (אורח) הגיב ביום שישי 20.4.18

מרשים מאוד. הדגש פה הוא באמת על הדיאלוג הבין קבוצתי. חסר לי החבר השלישי בחוליה, הערבי כמובן.

הגב
אסתר (אורח) הגיב ביום שבת 21.4.18

למה את מתכוונת שאת צודקת. אם אתבוחרת להאמין ביישות דמיונית, אין פה עניין של צדק או חוסר צדק, אלא רק אמונה וחוסר אמונה. תעשי כטוב בעינייך. צדק נוגע ליחסים בין אנשים או קבוצות של אנשים

הגב