אהרון צוף
אהרון צוף נשוי לרבקי ואבא לששה ילדים, גר באש קודש שבבנימין. מנכ"ל הקרן לפיתוח מטה בנימין וההתיישבות. יום ראשון 6.5.18 אין תגובות 1132 צפיות

מסע באתיופיה – חלק ראשון

הכל התחיל בגלל המילון...

לא היה לי מילון ערבית למבחן באוניברסיטה, אז לקחתי מאדינה, צעירה אתיופית שלומדת איתי. היא עלתה לארץ בשנת 1999 בגיל 8. היא זו שסיפרה לי על הקהילה שעוד חיה היום באתיופיה ועל איך הם כמהים לעלות לארץ. זה היה נשמע לי לא הגיוני. אם יש קהילה יהודית באתיופיה, אז למה ישראל לא מעלה אותם?

כן, הייתי תמים.

אז לקחתי ארבעה ימי חופש מהעבודה, ובעזרת חברי הטוב עזרי טובי - שהוא גם מפיק, במאי, צלם, ועורך בעמותה שלו "בומרנג" - יצאנו לדרך. לא ידענו אז, אבל הדרך הזו עמדה לשנות לנו את החיים.

 

אדיס אבבה

הרכב השכור שלנו טיפס במעלה ההר, בשבילי בוץ בתוך היער. יצאנו החוצה עם ציוד הצילום, והתחלנו לטפס ברגל. ירד גשם קל, אבל עד מהרה הנעליים שלנו התחילו לטבוע בבוץ. כך עד שהגענו לחצר מוקפת בפחונים חלודים ובתוכה בתי בוץ קטנים.

נכנסנו לאחד הבתים. היה זה חדר אחד של כ-15 מ"ר. משפחה של 11 נפשות מתגוררת בו, אומרת לי הילדה הגדולה. "שמי מלקאם (באמהרית זה "טובה"), אמא שלי נפטרה לפני שנתיים ומאז אני אחראית על הבית. אני מבשלת, מכבסת ומטפלת בילדים". היא ממשיכה לדבר, בעברית, אבל אני כבר לא מצליח להקשיב, המוח שלי רץ למקומות אחרים.

התכופפתי לילדה אחת, אולי בת שש. "שלום, איך קוראים לך חמודה? איפה המיטה שלך?" היא חייכה אלי והצביעה על הרצפה, וכל האחים שלה צחקו.

בחוץ היו שני סירי מתכת.  "פה אני עושה כביסה", אומרת לי מלקאם. בפינה של החצר צריף קטן מפח חלוד בגודל מטר על מטר ובפנים רצפת ענפים עם חור באמצע. הפנים שלי מתעקמות, והילדה הקטנה מחייכת וצוחקת, בשבילם זו הייתה חוויה לראות איך שאני כל פעם מתפלא מחדש.

"ופה אתם גם מתקלחים?"

"לא, מתקלחים עם בקבוק בבית. מגיעה משאית מים פעם בשבוע, ואנחנו מקבלים שלושה ג'ריקנים". אני עוד בשוק, מנסה לעכל את מה שאני רואה. אבל היינו צריכים להמשיך, זה היה רק הבוקר של היום הראשון באדיס אבבה, והיה לנו עוד הרבה מה לראות.

נכנסנו בחזרה לבית כדי להיפרד, האבא ישב על המיטה שלו ובידו תמונות. "אלו האחים והאחיות שלי שחיים בישראל", הוא אומר לנו. "למה אני לא יכול לחיות איתם?" זו שאלה שתחזור על עצמה כמעט בכל בית שביקרנו בו. העיניים שלי סוקרות את התמונות. יש בהן אנשים מכל פלגי האוכלוסייה בישראל - רבנים, חיילים, ילדים, זקנים.

בדרכי החוצה, ראיתי בקצה העין מדף עם שני נרות. "מה זה?" מלקאם ענתה לי "נרות שבת". "את יכולה להראות לי איך?" "יש לי רק שני נרות לשבת, ולכן אינני יכולה להדליק עכשיו. שאלתי אותה כמה עולים הנרות, ושילמתי לה. היא הוציא קופסת גפרורים ואמרה "ברוך", וכל המשפחה שעמדה מאחוריה חזרה אחריה "ברוך", "אתה" – "אתה", "להדליק" – "להדליק", "נר" –"נר", "של שבת" – "של שבת". הדליקה ועשתה תנועה עם שתי כפות ידיה של כיסוי העיניים. בדיוק אותה תנועה שאשתי, אמי וסבתי עושות בהדלקת נרות שלפני שבת.

.

לא שמתי לב באותו רגע, אבל כשיצאתי מהבית הזה, כבר הייתי אדם אחר.

קלקידן

כשיצאנו מהחצר לפתע רץ לפנינו ילד כבן שנה וחצי, לבוש בחולצה בלבד, צוחק בקול. אמו רודפת אחריו ותופסת אותו, מחזיקה אותו וזוללת אותו בנשיקות חיבה בבטנו. הוא ממשיך לצחקק בקולי קולות עד שכמעט נחנק מרוב צחוק. לפתע, השתתק בבת אחת - הוא ראה מולו שני אנשים לבנים שמתבוננים בו. אמו הרימה את ראשה ואמרה, "שלום, בואו תכנסו". לנו היה לוז צפוף, אבל לא יכולנו לסרב להזמנה של האמא הצעירה והילד החמוד.

התיישבה על שרפרף קטן, עם בנה על ברכיה. "שמי קלקידן", בידה החזיקה תמונה של אביה "קיבלתי את השם כי כשאמי הייתה בהריון היתה שמועה שמדינת ישראל מעלה את כולנו ארצה. עזבנו את הכפר ובאנו לפה כדי לחכות. אני נולדתי כאן, ולכן לא היו לי ניירות, ולא הייתי רשומה. אמרו לאבא שלי שאם הוא יעלה לארץ, הוא יוכל לסדר לנו את הניירות. הוא היה קרוע, אם לעזוב את בתו או לעלות ארצה. אמרו לו שבארץ יהיה לו יותר קל להסדיר את עלייתי. הוא קרא לי קלקידן שפירושו "הבטחה" והבטיח שהוא ילחם בשבילי עד שהוא יביא אותי ארצה כדי שנוכל לחיות ביחד. בינתיים התחתנתי, נולד לי ילד".

אמרתי לה שאני אנסה להביא את הסיפור שלה לישראל, שם לא יודעים איך חיים פה, ואם יידעו אולי יעלו אותך ארצה ואת תוכלי סוף סוף להתאחד בחזרה עם אביך.

עכשיו החיוך שלה נמחק, היא הורידה את עיניה, לקחה כמה שבבי עץ וזרקה בין הגחלים וערבבה את הדייסה שהייתה על האש. "לא, זה כבר מאוחר מדי, אבי נפטר לפני חודשיים, עכשיו כבר אין מי שילחם בשבילי".

המראות של קלקידן חוזרים אלי בכל לילה. אני מתעורר בתמיהה איך מדינת ישראל יכולה להפריד בין אבא לבת. אני כאבא לששה ילדים אעשה הכל כדי לשמור עליהם. אני מדמיין כל הזמן, אם אני הייתי נלחם על הבת שלי ולא מצליח, כמה הייתי רוצה רק לפחות להראות לה שאני שומר עליה. אבל פה הסיפור כבר אבוד...

המשכנו בחזרה לבית כנסת של קהילת הממתינים לעליה. התקבצו שם הנערים אחרי בית הספר וישבו מסביב ל"רב". "הרב" הוא אחד מצעירי הקהילה, בייה טספייה. השיעור בעברית, אבל הנערים שואלים באמהרית. הלוואי שאצלנו בישראל היו לומדים בכזו תשוקה.

איך זה שלא מעלים אותם? טענו כנגדם בעבר שהם לא באמת מנהלים חיים יהודיים, שחלקם "מיסיונרים מתחפשים", או שהם יהודים רק חלקית. אותם שטענו את הטענות, בעצמם לא הבינו מה בדיוק הם בודקים. אני מזמין כל שוחר אמת ללכת, ולעשות בעצמו ביקור פתע. אני יכול לחסוך לכם את הביקור ולהגיד לכם שתמצאו מאות אנשים מתפללים, שומרים שבת ושרים פעמים ביום התקווה. והרי כל מי שמגיע לישראל עובר גיור לחומרה.

את הטענות האלה, מי שרואה את הדברים בעיניים לא יכול להבין.

 

https://youtu.be/K6OfCasoQsU

 

המשך בקרוב.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה